“בערך בשנת 400 לפנה"ס כתב אפלטון את "המשתה", תיאור של סימפוזיון (מילולית!) בו מתחקים שבעה דוברים שונים אחר המשמעות של הארוס. הגיבור האמיתי שם הוא סוקרטס, שתשומת הלב ממוקדת בו עוד מההתחלה, ושהניתוח שלו את הארוס משאיר אבק לכל האחרים.
אז מה זאת אהבה?
בגדול, הדוברים השונים מנסים להבחין בין רמות אהבה שונות לפי הזיקה (הדו כיוונית) לאמות מוסר, התעלות נפש, אזרחות טובה וכו'.
המושג "אהבה אפלטונית" כאהבה ללא מיניות לא מדויק כאן. המיניות לא מדוכאת, ומצד שני משמשת כמדרגת ביניים להתבוננות גבוהה ב"יופי לכשעצמו", כשבאמצע יש מדרגות ביניים נוספות, בהן הכרה ביופי של תכונות נפש ושל רעיונות תוך הבנה שאתה כמתבונן חסר את היופי הזה (אחרת לא היית מחפש אותו), והרחבת מעגל היופי מהמוקד של האדם מושא האהבה אל כל העולם בערך.
התכלית של הארוס לפי סוקרטס היא הולדה והיטמעות באינסוף. ההולדה ברמה הגבוהה ביותר, לפי החברה' שם ביוון העתיקה, היא של רעיונות ויצירות, ולא של תינוקות, שזה מסתדר עם המנהג המפוקפק (שמוסבר היטב במבוא) של גברים לחנוך זה את זה בתפקידי אוהב ואהוב. קצת קשה לקרוא על מציאות אגבית של יחסים חד מיניים עם נערים קטינים בלי לזוז בחוסר נוחות על הכסא. יחסים עם נשים נתפסו כשווים פחות, בגלל שהעולם האינטלקטואלי היה עולם גברי, ולכן, לשיטתם, אם יש לך בעיה להוליד יצירות ורעיונות, אז אל תיפול רוחך: יש לך הזדמנות להיטמע באינסוף דרך הולדת תינוקות.
התרגום של מרגלית פינקלברג זורם וטוב לדעתי, והמבוא תורם. שני המאמרים בסוף מעניינים ותורמים גם הם (של צחי זמיר ושל ורד לב כנען וחגי כנען).”