בימי השיא של התקוממות השחורים ודיכוי הלבן את השחור עולים אל פני השטח השנאה והזעם, וחורכים הכול כברזל לוהט. פרופסור קארן, מרצה ללימודים קלאסיים, אמנם התנגדה תמיד לאפרטהייד, אך לא חוותה על בשרה מעולם את מלוא השלכותיו. עכשיו מתרחשים סביבה בזה אחר זה אירועים המביאים את הזוועה אל סף ביתה: היא עדה לשרפתה עד היסוד של עיירת שחורים, היא מגל
בכל אחת מצמד הנובלות שבספר הזה משמיע מישהו סיפור באוזני אדם קרוב - סיפור על בגידה וקנאה.
בראשונה: שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומאן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאתו היא מקיימת את חייה האמיתיים.
הוא מקנא, אך במפתיע גם מאוהב בשניהם יחד, אינו עומד בפניהם.
"הסיפור" הזה כבר מעסיק אותו בינו - לבינו עשר שנים,
כשיצא לאור לראשונה בשנת 1967 הפך האמן ומרגריטה מיד לסנסציה ספרותית.
יותר מרבע מאה לאחר מות המחבר - פתאום, בהפתעה, מתפרסמת סאטירה כה מלאת אנרגיה, הומור, אומץ פוליטי, יופי רב, כתובה כולה במהלך שנות השיא של הטרור הסטליניסטי של שנות השלושים.
הספר תורגם בחיפזון ליותר מעשרים שפות (וגם לעברית, בשם השטן במוסקבה).
אלא שהיתה זו גירסה מצונזר
המלחמה הסתיימה וברודק, שנחשב למת, חוזר לחיק אהובתו ואל כפרו הקטן והנידח המתכרבל בנוף רוגע. שמו שנחקק על מצבת אבן לציון הנופלים במלחמה נמחק, והוא שב לחבר דוחות על מצב הצמחייה וחיות הבר באזור עבור ההנהלה שלו, שספק אם בכלל מייחסת חשיבות כלשהי לעבודתו. לאותו הכפר מגיע אדם זר בעל גינונים, מלווה בסוסה אדמדמה המכונה 'העלמה יוליה' וחמור הע
כריסטופר בון בן החמש-עשרה יודע את שמות כל המדינות בעולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד 7507. הוא מתבונן בעולם בעיני הגיבור שלו, שרלוק הולמס, כשהוא זוכר כל פרט, מבחין בכל תנועה.
אך למרות שהוא פותר בקלות בעיות סבוכות במתמטיקה, הוא מתקשה להבין גם את הרגשות הפשוטים ביותר של בני האדם. בדיחות לא מצחיקות אותו, מטאפורה היא
"השעות", זוכה פרס פוליצר (1988) ופן פוקנר (1988), הוכרז כספר הטוב ביותר לשנת 1988 על ידי "ניו יורק טיימס" , "לוס אנג'לס טיימס" , "בוסטון גלוב" ו"שיקגו טריביון". ניו יורק, סוף המאה העשרים: קלריסה ווהן, עורכת ספרים מצליחה, מתכננת מסיבה לחברה הטוב, משורר חולה איידס שזכה בפרס ספרותי חשוב. לוס אנג'לס, 1949 : לאורה בראון, עקרת בית מתוסכלת, מתכוננת ליום ההול
טורו ווטנבה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נאוקו היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידורי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם ע
קורותיה המופלאות של משפחה המתגוררת בעיירה אגדית בקולומביה מסופרות ברומן זה, שהוא אחד ממופתי הפרוזה של אמריקה הלטינית בימינו.
קורות המשפחה, שהיא מעין מיקרוקוסמוס הפועל לפי חוקים פנימיים שאינם תלויים בעולם ובזמן הריאליים, הן למעה כרוניקה של האנושות כולה.
מאה שנים של אהבה ואמונה ויאוש, שאיפה לאושר ואכזבה, ולבסוף חזרה אל בדידותו
בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד.
מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה.
ידיגיי ז`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוק
שואה שלנו הוא רומן אוטוביוגרפי ולא אוטוביוגרפי.
יש בו אנשים שאיכלסו את ילדותו של המספר: ניצולי שואה טראגיים, מופלאים, ססגוניים:
עובדות העולות מן המחקרים, מן העדויות, ותוספות של דמיון:
גרמנים רעים וגרמנים טובים, יהודים טובים ויהודים רעים.
הוריו של המספר עברו את השואה כילדים.
נותר להם כוח ורצון חיים להעניק לילדיהם ילדות משוחרר
המספר הוא ילד ערבי בביתה של זונה לשעבר שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברות למקצוע; והסיפור מצייר את דמותה המרשימה של אישה זו – יהודייה, שנולדה בפולין, הגיעה לצרפת וחייתה את אימי השואה – ואת ההווי הססגוני של רובע בלוויל בפריס המאוכלס ברובו במהגרים ערבים, יהודים ושחורים.
ספר מיוחד במינו, עצוב ומצחיק ומרתק, שזכה בפרס גונקור לשנת 1975
ביום קיץ חם ומחניק של 1935 מתחוללים בביתה הכפרי הנאה של משפחה אנגלית אמידה שורה של מאורעות שעתידים לשנות לבלי הכר את חייהן של נפשות רבות. אגרטל עתיק שנשבר על שפת בריכה בפארק, פתק מסגיר שנכתב מתוך סערת יצרים ורגשות ובמקום להיגנז נשלח בטעות ליעדו, מחזה רומנטי ילדותי שלא הוצג, נערה שנאנסה - כל אלה נקשרים זה בזה מכוחה של מקריות הרת - גור
פלורנטינו אריסה לא פסק מלהגות בפרמינה דאסה ולשמור לה אמוני נצח ואהבת עולם כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שעברו מזמן שדחתה אותו, כשהיה בן עשרים ושתיים, לאחר אהבה ארוכה ורצופה מכשולים, ונישאה לאחר. לא היה לו כל צורך לעשות את החשבון ולסמן קו קו על קיר בתא כלשהו, כי לא עבר יום שלא קרה משהו שהזכיר לו אותה. האהבה לכל פניה
מאות מוזמנים ולא מוזמנים התארחו במסיבותיו המפוארות של גטסבי, אבל רק מעטים יכלו לזהות את המארח, ואיש לא ידע מיהו בעצם, ומה מסתתר מאחורי החזות הנוצצת. הוא הציג עצמו כאיש אוקספורד, וכבעל מדליות ממלחמת העולם. השמועות אמרו שהיה מרגל גרמני במלחמה, אחרים אמרו שהרג פעם בן - אדם, שהוא מבריח משקאות, שהוא משתייך למשפחה מלכותית אירופית... לאט - ל
"... כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה.
לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה?
מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחיד שיודע?
הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה בחמאה." ככה מתחיל המסע
לפני כעשור היה פרנק מק'קורט לכוכב יוצא דופן: בגיל שישים ושש הוא פרץ אל הזירה הספרותית עם האפר של אנג'לה, ספר זיכרונותיו מילדותו בלימריק שבאירלנד. ספר זה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס פוליצר, ואחריו בא הספר ככה זה, תיאור נפלא של שנותיו הראשונות בניו יורק.
בספר זה, השלישי במספר, מתאר מק'קורט כיצד הובילו אותו שלושים שנותיו כמורה אל המערכ
רק סאראמאגו, הסופר הכי חי באירופה, יכול להפיח רוח חיים כזאת, חום אנושי כזה, זרימה עוצרת נשימה, בחומריו של הרומאן הזה. האלכימיה של כישרונו העצום הופכת כאן את החימר לזהב ספרותי. סיפריאנו אלגור, קדר בן 64, אלמן, חי עם בתו מרתה, ועם בעלה מרסאל, בכפר שחיו בו גם אבותיו. את כלי החרס שהוא מייצר הוא מספק לקניון העירוני, מרכז בולעני הולך - ומתפשט.
מהו סוד הצלחתו של הבודהיזם במערב של זמננו?
מה יש בו שאין בדתות המסורתיות של העולם המערבי, והאם הוא דת בכלל?
האם אפשר ליישב בין תפיסת עולם רציונאליסטית ומדעית לבין המטאפיסיקה הבודהיסטית המתוחכמת?
מהו המחקר הרוחני של הנזירים הבודהיסטים, והאם יש בו כדי לעזור לאדם המערבי המחפש משמעות לחייו ואינו מוצא אותה לא בדת, לא במדע, ולא בפיל
סיפורו הקסום של נער תמים המטייל בין הכוכבים השונים ונישא על כנפי הדמיון שבה את לב העולם כולו וזכה לאין ספור תרגומים. האיורים הנפלאים, הפשטות שמאחוריה מסתתרות תובנות עמוקות, גורמים לקוראים בני כל הגילים למצא את עצמם בסיפור - כאילו - ילדים זה.
ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד – מחבר הרומן עטור השבחים שואה שלנו – נע בין אחוזות כפריות בצרפת לבין עליות גג בתל אביב; בין נַפָּח המתגלה כגאון קולינרי לבין בעל חווה שמגדל שירים בערוגות פטרוזיליה; בין שומר יערות בדימוס לבין יפהפייה טובת-לב שבעברה טמון רק פשע אחד – רק הרף-עין של רֶשע, אבל מדויק ואפל.
דרך סיפוריהם של טיפוסים חצי-מטור