עוד שבוע.
ככה זה הולך להיות.
עוד שבוע שאתה תנסה לשמח אותי.
עוד שבוע של רכבות הרים של רגשות.
עוד שבוע של נשיקות והבטחות.
עוד שבוע של ״אני אוהבת אותך״.
עוד שבוע של חיוכים מזויפים.
עוד שבוע של רעב.
אני חושבת שהפעם אני ארשה לעצמי קצת יותר.
אולי הפעם אני לא אלך לישון.
אולי הפעם אני ארשה לאצבעותיי לחלוף על הסכינים במגירה ולהוציא את האחד שמתאים.
אולי הפעם אני אעשה את זה עמוק, כמו שאני כל כך רוצה.
אולי הפעם אני אלך רחוק מידי.
אולי הפעם טיפות דם יזלגו.
אולי אני לא אצליח לעצור את הדימום...
אני לא משקרת בזה שאני אומרת לך שאני אוהבת אותך.
אני משקרת כשאני אומרת שאני לא עייפה.
אני עייפה להיתלות באנשים, נמאס לי להחזיק.
שומר על קצות אצבעותיי, ״עוד קצת ודי״.
אני מפחדת ממה שיקרה, כשתגלה שכבר קרסתי ממזמן...
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
לפעמים, זה נראה כאילו שכחנו.
שכחנו איך זה להרגיש.
אנשים אפורים, בעולם אפור.
אנשים מציבים חומות ללא הפסקה.
לוקחים כדורים
מתאבדים.
הכל כדי לא להרגיש.
הלוואי. הלוואי שיכולתי.
אני מתה. זה הורג אותי.
המפלצת שמתחבאת ומאיימת לשים קץ לכל.
מפלצת הרגש, נקרא לה.
פיגוע פה, פיגוע שם.
כל כך הרבה רגשות מזויפים.
רק להיות יפים למצלמה.
אני מחייכת אליהם, אבל הם יודעים מה אני עושה.
האם באמת אכפת להם? ברור שלא.
גם אם אני אכוון אקדח לרקה לא יעניין אותם.
גם אם הורידים שלי יהיו פתוחים.
שקרנים.
תתנו לי לעשות את זה כבר.
זה לא פאקינג מעניין אתכם.
יכול להיות שאני אוהבת אותם?
יכול להיות שזה מה שעוצר אותי?
מה אם אני אבקש שתגרמו לי לשנוא אתכם?
בבקשה.
תתנו לי להשתחרר מזה כבר.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
יותר מדי.
יותר מדי בלגן.
יותר מדי חופש.
יותר מדי חיים.
זה כמו מבוך.
כל כך הרבה ניסיונות להגיע לסוף.
בכל פעם שאני עושה,
אני רק מסבכת את העניין יותר.
אני רוצה לצעוד אבל.
כל החיים האלה.
כל הזמן יש גיליוטינה,
המאיימת לערוף את ראשי.
כל כך הרבה בעיות.
אני כל כך רוצה לשים קץ לכולן...
לא. אסור לי לדבר ככה.
אבל... אני רוצה כל כך.
זה תמיד כל כך קל וקשה בו זמנית.
בגלל ניצנוץ מתכת.
הוא הגורם לכל בעיותיי.
אתם מרשים לי לנסות גם? לשכוח...
טיפת דם
שנייה.
שלישית.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מכיר את השעה הזאת?
השעה הזאת ביום שהכל הופך להיות... שונה.
אני יושבת לידך, ורק מסתכלת לך בעיניים.
עולם ומלואו, בתוך בן אדם אחד.
הידיים שלנו מתקרבות, וקצות אצביעותינו נוגעות. שני לבבות פועמים, יחד, ואף אחד יותר לא קיים.
שקט. שקט כמו שהיה לפני. לפני המהומה, לפני הרשתות החברתיות והסכינים והכדורים.
כל כך הרבה רעשי רקע.
סוף סוף, הדבר היחיד שאני שומעת זה את הלב שלך פועם.
ברגעים כאלה, אני מצליחה סוף סוף לנשום. אני מצליחה סוף סוף להוציא הכל.
מצליחה להיות מה שלא הייתי הרבה זמן.
אני.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
אני לא.
אני לא רוצה, או מוכנה.
אני לא אפרד ממך.
התחושה הזאת, של לקום כל בוקר ולחשוב עליך... אין לי מילים לתאר אותה.
אני עדיין לא רואה את השבירה מתקרבת.
הכל עדיין ורוד... יחסית.
ילדה קטנה ותמימה, שמנסה לגדול. בכל הכוח.
בגדים שחורים, צבע בשיער, וחתכים על הידיים. הכל כדי להוציא את הבפנים החוצה.
אני לא היא.
אני לא מושלמת,
אני לא מתוקה,
אני לא חזקה.
אני לא יפה,
אני לא מקסימה,
אני
פשוט
לא.
כבר כל כך כל כך לא תמימה, אבל רחוקה מלראות את העולם כפי שהוא.
משחקת בשמלות השחורות שלה, ומרגישה כמו נסיכה.
מתי אני אבין, שהעולם הזה לא סובב סביבי...?
תישאר פה בינתיים, תחזיק לי את היד.
אני מבטיחה שלעולם לא אעזוב.
אם אתה תיפול, אני אפול איתך.
מבטיחה? מבטיחה.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
אני לא מאמינה.
השנה הזאת חלפה.
כל כך הרבה קרה...
הכרתי את עצמי, ועוד הרבה אחרים,
אנשים מדהימים, שעכשיו אני צריכה להיפרד מהם.
למדתי לאהוב אותי, בערך.
למדתי לאהוב את כולם... למדתי לאהוב אותך.
אף פעם לא ראיתי מישהו שעושה לי כל כך רע וכל כך טוב...
כשאתה מדבר איתי, אני על גג העולם.
אין תחושה יותר טובה מזו.
אבל, אחרי השיחה. אני חוזרת לחברים האחרים שלי.
הסכינים, הדמעות, הלב השבור. חברים שירדפו אותי.
אני חותכת את עצמי בשבילך.
רק בשביל תשומת לב שאני לא אקבל בחיים.
אני אוהבת אותך כל כך, וזה הורג אותי.
כנראה שאני צריכה לומר שלום.
איך אני אפרד ממך?
אני אפרד ממך עם טיפות על לחיי.
אני אפרד ממך כשרסיסי ליבי דבוקים בדבק המאיים לקרוס ולהפיל את מה שכל כך הרבה אנשים עמלו כדי לאסוף.
אני אפרד ממך על סכין על ורידיי, עוד פעם אחרונה וזהו. נשיקת הפרידה שממך לא אקבל.
אני אשבר. אני אשנא את החיים שלי.
אבל, אני רוצה להאמין שאתה נופל חזק רק בשביל לקום טוב יותר.
זה שיר לא לעכשיו. זה שיר לעתיד. זה שיר לכשהאולטימטום יהפוך לאמיתי. אתה מכאיב לי כל כך... אני שונאת אותך ואוהבת אותך, תמיד ולנצח.
המון שירים עוד אכתוב עליך, הרבה חלומות עוד אחלום על עיניך. על פיך מבטא את המילים ״אני אוהב אותך״.
זו רק הכנה לעתיד.
יום אחד אני אעזור אומץ. אני לא אפריע.
אני רק אנשק את צלקותיך, ואתנדף כאילו מעולם לא הייתי קיימת.
רגע. יכול להיות שאני באמת לא קיימת? הכל חלום מטורף, מצחיק, כואב, ומדהים. אל תעירו אותי. אני רוצה את ההגנה שלכם.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
כל אחד עבר עובר ויעבור את זה.
כל אחד ירגיש את התחושה הזאת, בתחתית הבטן.
זה ממכר.
אתה מבין אותי כמו שאף אחד לא.
אתה תומך בי. האם זה בזכותי או בזכות האופי שלך? אני באמת לא יודעת.
אני חושבת שאני מבינה מה קורה פה.
כמו ילד קטן ואכפתי, כשאתה רואה ציפור פצועה, אתה תטפל בה עד שהיא תבריא.
אני התאהבתי בך, ובידיעה שאתה דואג לי. אני לא רוצה שתפסיק. אני רוצה שתחשוב עליי כמו שאני עליך.
אתה בטח חושב שאתה יכול כבר לתת לי לעוף. טעות בידיך.
התאהבתי בכלוב, כי בכלוב אני מקבלת אני מקבלת את כל המילים המתוקות שלך.
אני אשבר, ואשבר, ואשבר... כמה שיותר יותר טוב. אני אעשה הכל כדי שתמשיך להיות איתי. לא משנה כמה יכאב לי.
עפה לכיוון הקיר שוב ושוב, רק כדי לשבור כנף. מעניין מתי אני אשבור את המפרקת...
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שמת לב פעם כמה הכל נראה שונה בלילה?
הדברים המצחיקים במהלך היום פשוט הופכים לחסרי משמעות.
בלילה, כשאני לבד, אני מרשה לעצמי לחשוב עליך.
אני מרשה לעצמי לדמיין את שפתיך מרפרפות על שלי.
לדמיין את שערך, השחור כעורב, לא טבעי אבל כבר כל כך חלק ממך בעיני.
לדמיין את עיניך הכה רכות מביטות בי, ולדעת שאני לא רק משתקפת. אתה באמת ובתמים רואה אותי.
אני מדמיינת אותך מחזיק לי את היד, כי אתה בוטח בי, ואני? לא רוצה שתעזוב.
לוקח את זרועותיי וכורך אותן סביב צווארך, ושם את ידיך על מותני. רוקד איתי, לאט לאט, לצלילי המנגינה שלא נשמעת.
מקרב את פרצופי ולפרצופך.
אני אטבע בנהרות הקרח האלה.
כל כך קרוב, כמעט, ליבי פועם ללא שליטה.
כמעט נשיקה מדומיינת.
החלומות האלה, הם אסורים.
אבל אני, אני לא רוצה להפסיק.
תיתן לי להזות.
לקחת את זרועותיך, וללטף את הצלקות. כל כך משוננות, קרות...
המחשבה האחרונה שתצוף במוחי,
רגע לפני שעיני נעצמות,
היא ראשך על ברכיי, ואני שרה ומלטפת, כי אתה מרגיש לבד.
הלוואי שיום אחד תיתן לי. תיתן לי לחדור את השריון הכבד שאתה עוטה מעליך.
אני רוצה לנשק אותך לשלום, אבל לא,
עדיין לא. גרגירי החול נופלים להם, שוברים אותי. זה המחיר שעליי לשלם,
על ליבי, שפועם אך ורק בשבילך.
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הכל. הכל וכלום.
זה מה שאני.
אני זוכרת כשהייתי שמחה בפעם האחרונה...
אני מכורה עכשיו.
מכורה להכל.
ורידים נחתכים, צלקות ישנות, צרחות ויללות ושברי אדם. כואב לי מדי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק.
מכורה לרעל, לחיוך-לא-חיוך, לציפורניים חדות שקורעות אותי מבפנים, לאנשים טיפשים וחכמים...
מכורה לכאב, ללבבות מדממים, קול שלאט לאט צורח, שואג באוזניי.
על הכל, הכל, יש חוט תיל הוא חוסם הכל וכלום.
כל כך קשה לקחת נשימה.
כל כך קשה לפתוח עיניים.
אני מזייפת חיוכים, ריקודים, שמחה...
בתוכי נשאר ריק. אבל, בתוך הריק הזה, יש עדיין משהו, קטן אמנם, אבל חשוב. אהבה לאנשים שמנסים להציל אותי. אהבה לאנשים שמנסים לגרור אותי מהתהום. הם לא מצליחים, אבל עושים הכל. אני אוהבת אתכם, עם כל מה שנשאר ממני.
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
