

זה הספר הבא. אם אני אי פעם אצליח למצוא זמן להגיע אל הספרייה.
כל-כך אהבתי את השורה האחרונה ^^
אני גאה מאוד שסיימת את התגובה שלך ב"את יותר טובה מזה", כי אני יכולה לקשר את זה לתחילת התגובה שלי. אני קוראת ספרים יותר טובים משאר בני הנוער בימינו, כי אני יותר מדי טובה בשביל לאהוב ספרים שלא מגיע להם. אני קוראת ספרים כמו "השתנות" שזה 400 עמודים של רחמים על דמויות שהספקתי לשנוא למרות שפגשתי לאורך של לא יותר מארבעה עמודים, ואני בהחלט שונאת אותם, ולחשוב מה לעזאזל עבד חולה אמור לעשות. אני קוראת ספרים כמו "טאק לנצח" שגורמים לי לחשוב מה יקרה לבני האלמוות כשכדור הארץ יתפוצץ, או מה המשמעות של הצפרדע הנחמד של פחד להידרס. ספרים כמו "הערפילאים" שגרמו לי קצת להתעניין בפיזיקה, למרות הבעיות המרובות להפליא בספר, או, בפעם השנייה, מה לעזאזל עבד חולה אמור לעשות, וכמובן להתווכח על יסודות הפוליטיקה עם אחותי. ספרים כמו "מרוצי העקרב" שקראתי בעיקר כי הוא היה הקלה אחרי הפילוסופיה, הדת והשוביניזם הכבדים ב"ערפילי אבלון", ועדיין גרם לי לתהות למה אני אוהבת את מה שאני אוהבת. קראתי את "אשמת הכוכבים", שבעיני היה ספר קליל וזורם, למרות שהיה עצוב למדי, וגרם לי לחשוב יותר מדי על דודה שלי, שמתה מסרטן בריאות, ומעולם לא הכרתי. אני לא *קוראת* ספרים, אני רואה אותם, אני מציבה בתור דמויות אנשים שאני מכירה כשאני מסוגלת, וכשאני לא אני שמחה, אני מנתחת ומנחשת מה יקרה בהמשך, ברמה כזאת שספר יכול להיות כל-כך צפוי מבחינתי שכמעט מיותר לקרוא אותו. ולגבי סרטים, אני לא ממש אוהבת אותם. סרטים פשוט נותנים לך פחות מדי זמן להתחבר לדמויות ויותר מדי זמן לדעת מה יקרה בהמשך. ואני נאלצת להסכים איתך, בצער רב וביגון קודר (ולא בגלל שאני מסכימה איתך, פשוט בגלל התוצאה), שלא קיים בעולם ספר מקורי. זה הדבר העצוב ביותר שאמרתי אי פעם.
ביקורת טובה, אבל אני באמת חייבת להגיד שהסכמתי איתך פחות או יותר על שמינית ממה שכתבתה בה. בוא נתחיל עם העובדה שהגדרתה את הארי פוטר כספר מקורי שכתוב טוב - קראתי את הספר הזה כשהייתי בת תשע, וזה היה מאוד נחמד והכל וזה עניין אותי הרבה יותר מכל הספרים שקראתי לפני כן, אבל למען האמת, הספר הזה מעולם לא היה שום דבר מעבר ל"הספר שעניין אותי כשהייתי בת תשע" אין בוא כלום - היא לא המציאה כלום, כל היצורים בספר ואפילו הרבה מהדמויות לקוחות מתוך מיתולוגיות או ספרים אחרים, והוא כתוב רע, ממש רע, זה הספר האהוב על חברה שלי, והיא אמרה שהוא כתוב ממש גרוע. אבל אני אפסיק להגיד למה הארי פוטר הוא הדוגמה הכי גרוע שיכולתה לתת ואתחיל להסביר לך למה הגל החמישי הוא ספר מצוין, שבאמת ומגיע לו יותר מספר בסדר. אוקיי, אני אתחיל בזה שזומבי אידיוט, ושאף אחד שקרא את הספר לא אוהב את הדמות שלו, ושהוא דוגמה מעוררת רחמים. ואז אני אגיד לך מי הדמות האהובה עליי - אז, נכון כשסמי נוסע באוטובוס למחנה הצבאי, בנסיעה הוא מדבר עם ילדה אחת, והיא אומרת כמה שזה לא פייר שגם אחותו וגם אבא שלו חיים כשכול מי שהיא מכירה מת. זו הדמות האהובה עליי, ופגשו אותה לפחות משני עמודים. הספר הזה נתן לי אווירה של אפוקליפסת זומבים, ולא בגלל שהוא קשור לזומבים, פשוט בגלל שהוא מלחיץ, וקסי בהחלט נתנה לי תחושה של ילדה לחוצה שכל מה שאכפת לה ממנו זה לקיים את ההבטחה שלה לאח הקטן שלה, ולמצוא אותו. קסי לא סומכת על אף אחד, וזה כי היא מפחדת, היא לא אומרת את זה, למרות מה שכתבתה על כך שהם אומרים את הרגשות שלהם (אפרופו מותחן פסיכולוגי, שכל הקטע שלו זה להגיד מה הדמויות חושבות ומרגישות), זה מאוד ברור שקסי מפחדת מכל רשרוש של עלה או ניפוץ של ענף, או אפילו *התחושה* שמשהו לא בסדר, ואוון (נדמה לי שככה קוראים לו...) מדגיש לנו את זה כשהוא מציל את החיים שלה, והיא עדיין לא סומכת עליו. כשזומבי והיחידה שלו יוצאים ל"סיור" הראשון שלהם, והם מגלים על כל הסיפור עם החיישנים שבעורף שלהם, ואני הבנתי, שבעצם הם הרגע הרגו שלושה אנשים ש99% שהם לא היו חייזרים, זה ממש כאב, למרות שהם לא שמו לב, בעצם, ולא חשבו על זה, אני חשבתי על זה, וזה עזר לי להבין עוד יותר את המצב הזה שהם לא יודעים על מי לסמוך, ושהם יכולים להרוג אנשים בלי לחשוב. הספר, בעצם, כל הזמן משלים את עצמו, ולמרות שהם אומרים מה התחושה שלהם, התחושה שלך תהיה שונה, כשאתה רואה בפעם הראשונה את הנקודת מבט של אוון, שבעצם עושה עבודה גרוע במכוון, כשאתה רואה את החיבור של קסי לדובי של סמי, כשאתה רואה את החיבור בין סמי והילדה, כשאתה רואה את החיבור בין קסי וסמי ואבא שלהם, כשאתה רואה את החיבור בין סמי לזומבי, ובין רינגר לזומבי, ולעוגיה, ולכל שאר הצוות שלו, בעצם כל הספר בנוי על זה שתתחבר ליחס של הדמויות אחת לשנייה, לא שתתחבר לדמויות, שתתחבר לחיבור, ושתהיה מתוסכל בכל פעם שהם עושים טעות, כמו כשקסי ירתה בחייל הצלב, כמו כשקסי וזומבי כמעט הורגים אחד את השני כדי להגן על סמי, כמו שהאנשים במחנה שהם מגיעים אליו שמחים על בוא החיילים... וכל מה שבא לך לעשות זה לצעוק עליהם: "לא! מה אתם עושים?!?!?! אתם תמותו!" ואז אתה קולט - שאתה לא יכול, אתה לא יכול למנוע מהחיילים להרוג אותם, אתה לא יכול להגיד לקסי שסמי במחנה, אתה לא יכול למנוע את החצי-נשיקה בסוף, אתה לא יכול למנוע מזומבי ללחוץ על כפתור המוות, אתה לא יכול לעודד את סמי אחרי שהוא מבין שרינגר זו לא קסי, וזה בגלל שאתה לא דמות בספר, למרות שאתה *רוצה* לעזור להם, אתה יכול לעשות אפילו פחות מהמכונית שקסי מסתתרת בה, וזה כואב. ובאמת? את מעדיף *קומדיה רומנטית* על פני מדע בדיוני ופנטזיה?! קומדיה רומנטית זה הכי הכי קיטשי ולא מקורי! אתה מתלונן על כתיבת תיאור רגשות כשאתה קורא *מותחן פסיכולוגי*?! תסלח לי, אבל בנאדם, אתה סותר את עצמך. אני אוהבת מותחנים פסיכולוגיים וקומדיה רומנטית, אבל אני מודעת לזה שאם אני אי פעם אמצע ספר באמת טוב מהז'אנרים האלה, אני אהיה מופתעת, מאוד מופתעת. ברצינות? שניצלים ופתיתים עם *קטשופ*? מה אני אגיד... כן, גם אני לפעמים אוהבת לאכול קצת פלסטיק עם סוכר ^^