אני מוצא את עצמי ללא מילים. איכשהו יצא שדווקא על הספר הכי טוב שקראתי השנה קשה לי למצוא מה להגיד. זאת אומרת, זה לא שזהו לא ספר עמוק, בעל רבדים ונושאים מספיקים לדיון הגון. זה לא זה. הוא נחשב לקלאסיקה ואפילו מופיע לעיתים בבחינות הבגרות בספרות. בטוח שזה לא זה. פשוט, לפעמים הקלישאה נכונה – מרוב שהיצירה מדהימה ככה נעתקות המילים מפי הקורא. חוץ מזה, בחנו עליו כל כך הרבה עד שכבר הרסו את כל היופי שבו, המסתורין שבקריאת הספר, וההתלהבות שמתלווה אליו כשאתה לא אחד ממיליון אנשים שקראו אותו גם הם, ועוד רק כי הכריחו אותם. מחיפוש באינטרנט של ביקורות על הספר לא תמצאו ביקורת אמיתית אחת – רק סיכום, ניתוחים של הספר שנראה כאילו נועדו לענות על שאלות התלמידים ולא יותר.
ולכן, התלבטתי איך לכתוב את הכתבה הזאת. ראשית חשבתי שאכתוב על הספר הנפלא הזה פשוט ביקורת רגילה, אבל הרגשתי שזה יהיה קצת סתמי. כמה אפשר לכתוב על ספר שכולם כבר מדברים עליו כעל יצירת מופת? אחר כך חשבתי שאכתוב איזו הלצה מתוחכמת כמו שאני יודע, כתובה בסגנון המיוחד שבו כתוב מדבר הולדן קלופילד, הגיבור, אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשחזר את הכתיבה הגיאונית מש שןל ג'יי דיי סלינג'ר, וכל כמה שניסיתי הרגשתי שהתוצאה מגוכחת. לבסוף זה מה שיצא, מין כתבה מוזרה, לא ברורה, שבה אני פשוט אומר לכם מה אני מרגיש. זה מוזר, זה לא עיתונאי בעליל, אבל זהו בלוג, נכון? וכאן אני יכול לעשות מה שבא לי.
ולכן אני מבקש ממכם, אני מפציר בכם לא לקרוא את הפוסט ולטעות במחשבה שבגלל שאני לא מוצא את המילים, כנראה שגם הספר, אין בו מילים של ממש. ההפך הוא הנכון. ישנם ספרים כאלה, שמרוב שהם גדולים, צריך לחתור כנגד הזרם ולקרוא אותם כאיל והיו ספרים קטנים. אני מבקש משהו קצת אחר. אני מבקש להסתכל על הספר בצורה חדשה, טהורה אני רוצה שתקראו את הספר הזה פשוט כספר. בין אם אתם לומדים אותו לבגרות, ובין אם לא (בהתייחס לסטטיסטיקות של האתר, כנראה שלא), אני רוצה שתקבלו את ההמלצה שלי ותלכו לספרייה, תיקחו את הספר מהמדף, בלי לשאול אף אחד עליו ובלי לדעת כלום. העטיפה הכחולה הריקה תלווה אתכם בשתיקה עד שתגיעו הביתה, ושם, אני רוצה שפשוט תשבו ותקראו.
אני חושב שהספר הזה הוא יצירת מופת, אבל אני מסרב להתייחס אליו כאל יצירת מופת. אני רוצה להכיר בו פשוט כספר מעולה שיעשה לכם שיכניס אתכם לסערת רגשות של ממש. מי הוא הולדן קלופיד, האנטי-גיבור שבמרכז הספר, אם לא התגלמות רוח הנעורים במלוא חוזקה, כפי שלא הודגמה בשום יצירה ספרותי אי פעם? כשהוא נאבד ברחבי ניו יורק, ועובר מוות של ממש – לא פיזי, כי אם רוחני – לא יכולתי שלא להרגיש איתו את ההזדהות העמוקה ביותר שהיתה לי מעולם עם דמות ספרותית. קצרה ידי מלהכיל את כל הסיבות לכמה הספר הזה חשוב בשביל להבין את עולמם הפנימי של בני הנוער, למרות שנכתב על ידי מבוגר, למרות שמתרחש בניו יורק כי הבסיס שלו אוניברסאלי – הטרגיות שבגלי ההתבגרות. זהו גם הספר שהשפיע עלי הכי הרבה, ואני סבור שזו סיבה מספיק טובה בשבילכם בשביל פשוט לרוץ ולאחוז בו בידכם, מהר ככל האפשר.
לעוד כתבות היכנסו לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/
