~קצת ספוילרים בהמשך~

למה קוסמים תמיד משתמשים בעוזרות יפהפיות?
כדי להסיח את דעת הקהל מהמקום שבו הקסם האמיתי באמת מתרחש.

*****

בדרך כלל אני לא קוראת ספרים מעוררי מחשבה במיוחד. אני קוראת ספרים קסומים, ספרים עצובים, ספרים מקוריים. אבל לא יצא לי לקרוא יותר מדי כאלה, ואולי אפילו בכלל, שבאמת מעוררי מחשבה.

"ארוחת הערב" לא התמקד במה שחשבתי. הוא לא התמקד רק במעשה הנורא שביצעו הילדים (שלהפתעתי לא עד כדי כך זעזע אותי, אחרי שקראתי את התקציר של 'חייבים לדבר על קווין'), וגם לא בהכרח התמקד בשאלות שמועלות בתקציר.

אני מצאתי בו משהו חדש שונה לגמרי. מצאתי בו זווית שונה לסיפור. אתם מבינים, אני רגילה שהמספר הוא בחור/ בחורה יפים וטובים שיש להם בעיות אבל הם מתגברים מתאהבים וטרילילי. אבל בספר הזה- ההרגשה היא כמו ללכת במערה עם הפנס ביד שלך, ופתאום לראות מאות עטלפים על התקרה כשאתה שומט אותו בטעות על הרצפה.

פאול ואשתו, קלייר נפגשים לארוחת ערב עם אחיו של פאול, מועמד מוביל לראשות הממשלה, ואשתו של אחיו. המטרה- לדבר על מה שעשו הילדים שלהם, ואיך למצוא לכך פתרון. אכן, כמו שמתואר בתקציר- כמו רחוק ילכו הורים כדי להגן על הילדים שלהם?

פאול מספר לנו על החיים המושלמים שלו- יש לו אישה אוהבת וחכמה, ולפי דעתו חכמה ממנו (מה שיתברר בהמשך כנכון, למרות שבהתחלה לא מצאתי לכך הצדקה מיוחדת), ילד טוב וממוצע לגמרי, סה"כ הכל מעולה.

באמת?

רק אחרי הרבה רמיזות ורמיזות המוח קשה התפיסה שלי הצליח לקלוט שמשהו מסריח כאן. ופתאום, תשומת הלב שלי שכולה התמקדה במעשה של הילדים ובכמה שלא הופתעתי ממנו וכמה שהספר הזה עלול להיות משעמם- הוסבה למשהו שונה. מספר בלתי- אמין.
כשמתחילים לקרוא את הסיפור, מחבבים את פאול סך הכל. בן אדם פשוט, ביקורתי וציני, מישהו שבקלות אפשר להבין ואפילו לתמוך ולהזדהות איתו. אבל מאוחר יותר אנחנו מבינים שבעצם... אין על מי לסמוך.

כלומר, החיים לא מושלמים כל כך. פאול לא מובטל כתוצאה מצירוף מקרים וחוסר מזל, אחיו לא באמת טיפש ומעורר גועל עד כדי כך. אין איזו סיבה מוצדקת ומעוררת הערצה שבגללה בנו עשה את מה שעשה, אבל המעשה לא נפל מהשמיים- הסיבה מושרשת עמוק בתוך פאול.

אני חושבת שהסופר מנסה להראות לנו- הנה, תראו, אולי יש עוד זווית. הזדהיתם עם פאול, צחקתם על האח הטיפש שלו. חהחה. הוא תוקע לנו בפרצוף מציאות אחרת. לרגע אתה מרגיש שהתנהגת כמו בריון, כשצחקת יחד עם פאול על אחיו הפוליטיקאי.
אני חושבת שהוא גם רוצה לומר לנו שדברים לא נופלים מהשמיים. שהילד הזה לא מתנהג רע כי הוא נולד ככה, הילדה הזו לא סנובית כי כישפו אותה בבטן. זה מתחיל מההורים, ומה הם מראים לילדים שלהם, איפה הם מציבים את הגבולות של מה שנכון- ומה שלא.

אז בעצם, כל ההצגה קרתה במישור שונה לגמרי, והספר כלל לא סובב סביב השאלה "מה הילדים עשו". לדעתי, השאלה שיותר מתאימה כאן היא "למה היא עשו את זה". התקציר היה כמו העוזרת היפה של הקוסם, ואנחנו צריכים להבין לבד איפה מתרחש הקסם האמיתי.

האם אהבתי את הספר? קשה לומר. לעיתים היו היה משעמם, מוזר, מעצבן.
אבל אחרי שסיפרתי עליו לאבא שלי, במעין גמגום מבועת של "הוא.. הוא.. הוא פסיכופת! וגם היא! והילד! והאח בכלל לא רשע! אלוהים ישמור.. היא דקרה אותו?!" הוא שאל אותי שאלה אחת- "הספר הזה גרם לך לחשוב?"

אז כן. הוא כן.

שמעתם על גיבורי על? סופרמן. באטמן. קפטן אמריקה.
בטח ששמעתם. זו כל המטרה, לא? לשמוע על הגיבור בגלימה ובטייץ שמציל את העולם ולהאדיר אותו לנצח. אף פעם לא נהגתי להתלהב מהם יותר מדי, ולאו דווקא בגלל ש"אני בת," וזה "רק לבנים." זה פשוט לא עניין אותי, כל עסק הגיבורים האלה שמנצחים גובלינים למען נערות יפהפיות ואין בהם שמץ של אנוכיות וכעס וחולשה...
ומה לגבי הגיבורים האחרים? הגיבורים האנושיים באמת, אלה ששמענו עליהם באגדות, אלה שיש מאחוריהם סיפור אמיתי.
כמו למשל קוותה. לא קוותה-מן, לא קפטן קוותה. סתם קוותה. אלא שקוותה הוא ממש לא סתם.

האמת היא, שלא הייתי בטוחה אם לכתוב על הספר ביקורת. בפעם הראשונה מאז שנרשמתי לסימניה, חשבתי אולי לשמור רק לעצמי את התענוג. לא לגלות לכם על הספר הזה, כמו משהו קדוש שאסור לדבר עליו. ובכל זאת, לא אוכל למנוע את התהילה מהספר, כשהוא במילא זכה לכל כך פחות ממה שמגיע לו. ולמה?
מפני שקוותה הוא לא גיבור על? או לא נערת מהממת שמאוהבת בערפד ואדם זאב? או לא מספיק נחמד? לא מספיק.. לא אנוכי? לא מספיק מושלם?
זה לא הוגן, כי הוא טוב מהספרים האלה, בכל כך הרבה רמות.

קוותה מספר לנו את סיפורו, שמתחיל בילד קטן ופיקח שמעוניין ללמוד, עובר דרך אסון שמוביל אותו להיות קבצן ברחובות, אל הכניסה לאוניברסיטה.
הדמויות בספר הזה שונות מבדרך כלל. הן מעורפלות, קשות לפענוח. ובכל זאת, הן שלמות, אנושיות. הן אנוכיות ואכזריות וזועמות ושמחות. הן לא פועלות לפי מה שמצפים, אבל לפעמים כן, כי הן לא תמיד יודעות מה הן רוצות.

ניקח את דנה, אהובתו של קוותה. בחיי לא קראתי על דמות יותר מסובכת, מעצבנת, קשה להבנה ומקסימה כמוה. הדמות שלה מורכבת מרצון לאהבה ושמירת מרחק, פחד ושאננות, קסם ואפלה.

אני לא מאמינה בגורל. אני חושבת שבני האדם הם פחדנים, והמציאו את הגורל כדי לברוח מאחריות. הרבה יותר קל לומר שהגורל גרם לי לעשות ככה וככה, מאשר להודות שזה בא ממני. הרבה יותר קל להאשים משהו שהמצאנו כדי לחפות על הטעויות שלנו, מאשר לומר שהאמת היא שזה בעצם היינו אנחנו.
זה מה שחשבתי לעצמי בשיעור מחשבת ישראל, כששאלו מה זה גורל, ובשביל מה הוא קיים. גורל הוא משהו שאנשים המציאו כדי לברוח, כדי להאשים.
אבל בלום פתח בפניי חלון חדש. 'מצרפי המקרים'. רעיון מקורי לגמרי שבעצם מאוד דומה לגורל, כשחושבים על זה. אולי אלה שגורמים לגורל להתרחש, יותר נכון לומר.

יש ספרים גאוניים. יש ספרים מקוריים. יש ספרים קיטשיים. יש ספרים קלילים. יש ספרים גרועים. יש ספר עצובים. יש ספר מרגיזים.
ויש ספרים טהורים.
כן, זו המילה שלי לספר הזה. טהור. אפילו שקראתי אותו כבר לפני כמה שבועות, הוא עדיין משאיר אחריו הילה שכזאת, שגורמת לי להתגעגע.

יכולתי לסווג את הספר גם בספרים הגאוניים, כי הוא בהחלט גאוני, אבל סווגתי אותו כטהור, כי הוא פשוט כזה.
אני נכבשתי כבר במילים הראשונות, והוקסמתי עד המילים האחרונות.
אהבתי את הרעיון של מצרפי המקרים, אפילו שכמו שאמרתי קודם- אני לא מאמינה בגורל.
אולי הייתי רוצה להאמין.
אהבתי לחשוב על זה שיש אנשים שכל העבודה שלהם מסתכמת בלשמור ולהנחות אותנו. כנראה שגם אני רוצה לברוח לפעמים מאחריות. אנושית, לא?
האמת היא שהיו רגעים שאיחלתי להיות כזו בעצמי. והאמת היא שבלום חשב על משהו די גאוני. תחשבו על זה: תיאורטית, אם אשקיע בזה את כל זמני ולא יהיו לי מטלות אחרות, אני אוכל להיות מצרפת מקרים בעצמי. אף פעם לא הזכירו בספר איזה כוח קסום שמצרפי המקרים מחזיקים בו.