כבר כמה חודשים שרוחות רעות מנשבות בינות משרדי חברות ההיטק. הכותרות בעיתונים הכלכליים מספרות על 'צונאמי פיטורים קשה במיוחד'. מדובר על עשרות אלפי עובדים ואולי אף יותר ברחבי העולם, וגם בישראל נערך לאחרונה דיון חירום במשרד האוצר עם ראשי התעשייה בעקבות נתונים מבהילים ולפיהם 62 אחוזים מהחברות נמצאות בשלבי קיצוצים של כוח אדם. לפני ארבעה עשורים התמונה הייתה שונה לחלוטין, כשהאנתרופולוג גדעון קונדה בילה כשנה במבוכי האופן-ספייס של תאגיד הייטק אמריקאי מבוסס ומצליח. בספרו 'מהנדסים תרבות' הוא הציג דיוקן קולקטיבי של ענף משגשג ותחרותי באופן קיצוני ועורר שאלות חשובות ובעיקר נוקבות על יחסי עובד-מעביד כחלק ממחקר הניהול הארגוני. השאלה האם צורת הארגון ההייטקי, הפתוחה והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש או צורה חדשה ומניפולטיבית של עריצות עוררה אז אצל הקוראים אי-נחת בלשון המעטה.

אני זוכרת את החוויה האישית שלי בפעם הראשונה שקראתי את הספר; קריאה המלווה בפליאה אמיתית. באותו הזמן עבדתי בתור כתבת כלכלית במוסף 'עסקים' של מעריב. עבודה בהייטק הייתה עבור רוב הציבור הישראלי סוג של 'ארץ מובטחת', שכולם פנטזו להגיע אליה, ואנחנו במערכת ללא ספק תרמנו לגלוריפיקציה הזאת. לכן הפער בין התיאור הביקורתי, ואף הפרובוקטיבי של קונדה לבין המסגור התקשורתי היה כמעט בלתי נתפס בעיני. ההישג שלו מבחינתי היה כפול: ראשית, חשיפת 'קוד ההפעלה' התרבותי המושל בעובדי ההייטק. שנית, נאמן לגישתו של גירץ, שתרבות אינה כוח אלא הקשר שאפשר ויש לתאר בקפדנות, בכתיבתו הוא תיאר את השדה באופן שהעניק לקוראים את התחושה שהם ממש בתוך 'השטח'. סגנונו של קונדה במידה רבה הוא מרוחק ומאופק, אך הטקסט עשיר בראיונות, אנקדוטות והבחנות, המהולות בציניות מרומזת שחודרות אל לב העניין.

לאחרונה מסיבות אישיות שבתי לקרוא את 'מהנדסים תרבות' ומצאתי שתי סיבות טובות להמליץ עליו. הראשונה היא בעיקרה מקצועית – עבור מי שמבקש ללמוד איך לכתוב מחקר אנתרופולוגי 'חי ובועט', הטקסט מהווה מדריך מצוין. הסיבה השנייה קשורה לממד הזמן. כאשר קונדה כתב את הספר, הוא ביקש להציג הווה דינמי המתעצב לנגד עיניו. כיום, בעקבות השינויים והטלטלות שעברו החברות בתחום, הקריאה בו מזמינה אותנו לנסח שאלות חדשות הקשורות ב'מפעל' שלעיתים קרובות מוגדר כקטר הקידמה של האנושות.

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי.
גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה.
זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה.
רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים.
הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם...
חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר...
אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לטלטל את הקורא גם יותר משמונים שנה אחרי פרסומו. קאמי לוקח את אחת הדמויות המייאשות במיתולוגיה – אדם שנידון לגלגל אבן לנצח – והופך אותה לסמל של חירות, מרד ומשמעות אנושית חדשה.

המסה הזו אינה עוד טקסט פילוסופי כבד; היא קריאה חדה, כמעט פרובוקטיבית, לשאול את השאלה שאנשים מעדיפים להדחיק: האם החיים ראויים לחיותם? קאמי לא מציע נחמה ולא מבקש שנאמין בסדר נסתר. להפך — הוא מזמין אותנו להישיר מבט אל האבסורד, אל הפער בין כמיהתנו למשמעות לבין אדישותו של העולם, ולמצוא דווקא שם את החירות.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להפוך רעיון פילוסופי מופשט לחוויה אנושית מוחשית. הדמויות שקאמי מציג — הדון ז'ואן, השחקן, הכובש — הן לא מודלים לחיקוי אלא מראות שמחזירות לנו את עצמנו: את הרצון למצות את הרגע, ליצור, לפעול, לאהוב, למרות ואולי בגלל שאין משמעות עליונה שמכוונת אותנו.

הביקורת המרכזית על הספר היא גם סוד קסמו: הוא דורש מהקורא אומץ. זהו טקסט שלא מפחד לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומי שמוכן ללכת איתו עד הסוף מגלה מחשבה שמצליחה להיות גם נוקבת וגם מעוררת השראה.

בסופו של דבר, המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לגרום לנו לדמיין את סיזיפוס — ואת עצמנו — מאושרים.