ביקורת ספרותית על 1982 - לבנון - הדרך למלחמה מאת יגאל קיפניס
ספר טוב

---

מלחמת שלום הגליל נותרה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה. אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. הספר "1982 לבנון, הדרך למלחמה" מאת ד"ר יגאל קפניס (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2022), ביקש לנתח את היבט קבלת ההחלטות המדינית במלחמה שזכתה לכינוי "מלחמת שולל" (שם ספרם של זאב שיף ואהוד יערי, שהיה ונותר הספר החשוב על המלחמה). למרות הכינוי, קבע קיפניס, רה"מ מנחם בגין לא פותה למלחמה. "בגין ושרון ראו את מטרות המלחמה עין בעין. בגין היה מודע היטב לחסרונותיו של עמיתו כמו למעלותיו" (עמוד 13). לדבריו, בגין "לא מינה את שרון לשר ביטחון עם התפטרותו של עזר ויצמן מהתפקיד במאי 1980, בעת שמועד היישום של הסכם השלום מצרים היה עדיין רחוק, אבל לא היסס לעשות זאת כשנה מאוחר יותר, כשהיה ברור לכל שישראל נערכת למלחמה" (עמוד 13).

בגין "חתר לחסל את התשתית הצבאית של אש"ף ואת מפקדותיו בלבנון, ובעיקר בביירות, ששימשו בסיס לפעולות טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות בעולם. כדי להסיר את האיום על שליטה ישראלית בכל שטחי הגדה המערבית, הוא רצה למגר את הפעילות המדינית של אש"ף, שתכליתה הקמת מדינה פלסטינית" (עמוד 13). היו למלחמה שתי מטרות נוספות שהיו "שלובות זו בזו: את המטרה של בחירתו של בשיר כנשיא ידידותי, שיחתום הסכם שלום עם ישראל, לא היה אפשר להשיג כל עוד הסורים נוכחים בלבנון, וכדי להרחיק את כוחותיהם היה על צה"ל להגיע לביירות ולכביש ביירות־דמשק" (עמוד 13). מטרות המלחמה היו מרחיקות לכת. ב־5 ביוני 1982, "בישיבת הממשלה המיוחדת שכינס בביתו, אמר: "מלחמה– יודעים תמיד איך היא מתחילה אך לא יודעים כיצד היא מסתיימת, אך אני מודיע ששום דבר לא ייעשה בלי החלטת ממשלה". הוא עמד בכך" (עמוד 14). אפשר, כתב קיפניס, להסכים עם בגין על מטרות המלחמה ואפשר לבקר אותו על כך. "אולם מהתיעוד הארכיוני החדש והמרתק עולה שבגין תמרן בין עקרונותיו ונאמנותו להליך תקין של קבלת החלטות ובין מידת העורמה והתחכום הנדרשת ממנהיג המוביל אומה ללחימה צבאית ומדינית" (עמוד 14).

קיפניס ציין כי בגין "התגבר על המכשולים והמכשילים שעמדו בדרך ליישם את הסכם השלום עם מצרים, ולעשות זאת קודם שתפנה ישראל למלחמה בלבנון. בגין היה קשוב לאחרים, אבל יחיד בראיית התמונה הכוללת והמכריעה. הוא העריך את ראשי הצבא, אבל לא היסס לפעול בניגוד לעמדתם או עצתם" (עמוד 14). ראש הממשלה, כתב, קיים פורום קבלת החלטות (מעין "מטבחון"), שכלל בין היתר את "שרון, את שמיר ואת הרמטכ"ל, אבל קיבל את ההחלטות לבד, וידע איך לקבל מממשלתו את האישור להן" (עמוד 15).

למלחמה קדמה תקופה בת כארבע שנות מתיחות בגבול הצפון. כך למשל, בשנת 1981, במבצע "ערבית", פשטו כוחות צה"ל על יעדי מחבלים ברמת א־נבטיה מעבר לנהר הליטני. הפעולה, מבצע "ערבית" שמה, הוטלה על כוחות מחטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"ם יורם יאיר. "בליל 10-9 באפריל תקפו כוחות צנחנים וגולני כמה מוקדים בדרום לבנון – מבנים, עמדות, מצבורי נשק ושני טנקי טי־34. בתגובה לכך הפגיזו כוחות אש"ף את אצבע הגליל. בתגובה לתגובה, מטוסי חיל האוויר תקפו בבוקר מטרות כ־13 קילומטרים צפונית לצידון" (עמוד 65).

בטרם המלחמה תמרן רה"מ בין שורה של אינטרסים ושמר לא פעם על איפוק נוכח תקריות ואיומים בלבנון. סיבה אחת הייתה השמירה על הסכם השלום עם מצרים. סיבה אחרת, קבע קיפניס, "הייתה חשובה יותר וחשאית: הוא חשש שתקיפת הסורים בלבנון לא תאפשר את הוצאתו לפועל של המבצע המתהווה להשמדת הכור הגרעיני בעיראק. בהשמדת הכור ראה שליחות היסטורית והיה נחוש למלאה" (עמוד 17). ב־7 ביוני 1981 דיווח רה"מ בגין לשגריר האמריקני כי "מטוסינו תקפו היום את הכור האטומי ליד בגדד" (עמוד 115). המבצע היה מוצלח מאוד, והבלם האסטרטגי שמנע את המלחמה ירד מסדר היום.

לאחר מכן, התנהלות רה"מ "הייתה משוחררת מאילוצי תקיפת הכור ומהספק לגבי המשך כהונתו. היא התמקדה ביישום הסכם השלום עם מצרים ובהכנות למלחמה עתידית בלבנון — ההיערכות המדינית והצבאית אליה, הכנת דעת הקהל והמערכת הפוליטית הפנימית לקראתה והבניית התודעה של הממשל האמריקאי להתרחשות" (עמוד 129). ביולי 1981 ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. בישראל נמנו עשרה הרוגים וכ־70 פצועים. בלבנון נהרגו כ־500 ועוד כ־2,000 נפצעו.במהלך הלחימה, "בליל 20 ביולי ביצע צה"ל, כצפוי, פעולה קרקעית רחבת היקף בדרום לבנון, ונוסף על כך תקף מטרות של אש"ף מהאוויר ומהים" (עמוד 136). רחבת היקף, האמנם? מדובר במבצע "צלצל", פשיטה מצומצמת שביצע כוח צנחנים בפיקוד המח"ט, אל"ם יורם יאיר, שהוטס במסוקים על בסיס מחבלים בעומק לבנון. הכוח הרג חמישה מחבלים בפשיטה. שבעה צנחנים נפצעו וקצין אחד נהרג.

לאחר הסבב הורתה הממשלה לצה"ל להיערך למלחמה. "רמ"ח מבצעים אורי שגיא, שתפקידו היה לתרגם את מטרות המלחמה לתוכניות הביצוע, זומן עם שר הביטחון ב־5 בינואר לביתו של ראש הממשלה. "בגין ידע הכול", אמר שגיא על מידת הבקיאות של ראש הממשלה במטרות המלחמה ובתוכניות להשיגן" (עמוד 189). בישיבת ממשלה במאי 1982 אמר השר מרדכי ציפורי כי "ריכוזי הכוחות וההפצצות יוצרים כדור שלג לקראת מלחמה" (עמוד 219). אז הציג שר הביטחון שרון לשרים את תוכנית "אורנים" במלואה. בפועל, "לפני היציאה למלחמה, חזר שרון והציג לממשלה את מטרות המלחמה ואת המהלכים שיידרשו כדי להשיגן. הוא הסביר שלא ניתן לטפל במחבלים מבלי לטפל בסורים, ולכן יהיה צריך להסיג את האחרונים במידה מסוימת, והעריך שהסורים יתערבו בלחימה בצורה מוגבלת ושלא תהיה הסלמה למלחמה כוללת" (עמוד 220). מבחינה מדינית, אמר שרון, "המהלך עשוי להוביל להקמת ממשלה לבנונית שבתוך שלושה חודשים תעשה שלום עם ישראל" (עמוד 220).

המלחמה פרצה ב־6 ביוני 1982. העילה, בדמות ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, אכן הציגה את עצמה. חיל האוויר תקף בבייירות ואש"ף השיב באש על יישובי הגליל. "חיל האוויר חידש את התקיפות, והרמטכ"ל הורה להיערך לגייס, החל ממוצאי שבת, 60 אלף אנשי מילואים, כנדרש לביצוע "אורנים". חטיבת הצנחנים הסדירה שנועדה לפלוש מהים כבר הייתה מכונסת בבסיסה בבית ליד, והרמטכ"ל הנחה שכבר באותו לילה תעלה החטיבה על נחתות של חיל הים כדי לרדת למחרת על החוף ליד שפך נהר הזהרני, או אולי צפונה יותר, ליד שפך נהר האוואלי" (עמוד 244). ראש הממשלה בגין נשאר אותו לילה בפיקוד הצפון. הוא התקשר לאשתו וסיפר לה שלהערכתו "מחרתיים ייגמר הכול וניפגש" (עמוד 251). בפועל, כתב קיפניס, בגין "חזר אליה לירושלים כבר למחרת. צה"ל חזר מלבנון כעבור 18 שנה" (עמוד 251). באותו לילה נחתו מהים כוחות "החטיבה הסדירה של הצנחנים שפעלו במסגרת אוגדה 96 בפיקודו של תת־אלוף עמוס ירון בשפך נהר האוואלי שצפונית לצידון, למעלה מ־40 קילומטרים מגבול ישראל. הם נערכו להחזיק במקום ולהתקדם צפונה לכיוון דאמור" (עמוד 260), וכוחות צה"ל לתמרן חזיתית לתוך לבנון.

הקרב הידוע ביותר במלחמה היה הקרב על הבופור, המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. ב־7 ביוני "ב־7:00 שב שרון להיוועד להערכת מצב עם הרמטכ"ל ומפקדי הלחימה הבכירים. ראש הממשלה לא נכח. לראשונה דובר שם על כיבושו של מבצר הבופור בלילה, אך לא נמסרו פרטים על הקרב שהתנהל ועל כך שהנחיית הפיקוד להימנע מקרב זה לא מולאה בשל מה שיוגדר מאוחר יותר כאי־הבנה בין הפיקוד לאוגדה" (עמוד 260). סגן מפקד חטיבת גולני סא"ל גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל) פיקד על "הקרב הקשה שניהלו לוחמי סיירת גולני" (עמוד 264). שישה לוחמים נפלו ורבים נפצעו. הקרב הוא סמל לדבקות במשימה, אך מדוע היה בו צורך, פחות ברור. היה ניתן לעקוף את היעד. הלחימה בלבנון הייתה קשה משחשבו מתכנניה, אבל ב־12 ביוני היו הצנחנים קרובים לביירות, "ובלילה נלחמו הצנחנים נגד הסורים, ובשעות הבוקר של יום ראשון 13 ביוני כבר התקבלו המח"ט וחייליו בנשיקות ובחיבוקים של אנשי הפלנגות" (עמוד 312). מאז נשאר צה"ל בלבנון עוד 18 שנים עצובות.

קיפניס, טייס מסוקים בחיל האוויר בעברו ומרצה וחוקר במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטת חיפה, כתב ספר קולח ומרתק קריאה, אם כי ניכר שקודם ירה את החץ ואז סימן את המטרה. נוכח המערכה הנוכחית בצפון כדאי לשוב וללמוד את לקחי המלחמה ההיא ולזכור את קביעתו של רה"מ בגין לפיה "מלחמה – יודעים תמיד איך היא מתחילה אך לא יודעים כיצד היא מסתיימת" (עמוד 14), שראוי שתעמוד לעיני המחליטים גם כיום. 

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על 1982 - לבנון - הדרך למלחמה