כאב, אימה, תקווה, עצב, געגוע, אלה רגשות אוניברסליים שבעת מלחמה מתעצמים. זה בולט בעדויותיהן של פליטות ממלחמת האזרחים בסוריה, ושל פליטות המלחמה באפגניסטאן. הנשים ברצועת עזה אינן שונות כל כך מנשים ברחבי העולם. הן יודעות איך זה להחזיק ילד רועד באמצע הלילה, כשהשמיים נפתחים כמו בקע פתאומי, לא כדי להמטיר גשם – אלא כדי להמטיר פחד.
הספרון הזה מבוסס על שיחות עם לילא; תושבת עזה שהכרתי עוד לפני המלחמה. חיינו התפצלו. אני כאן, היא שם. הקשר בינינו לא ניתק גם בתקופת המלחמה. "תכתבי," היא אמרה, "אולי דרכך ישמעו את הקול שלנו". הספרון הזה נכתב תחת אש, וסיפורה של לילא עדיין לא תם. ואולי הכתיבה הזו הינה ניסיון ללכוד רגעים של חברות וסולידריות מנקודת מבט אנושית - רחוק ממונחי מלחמה, כוח ואלימות. 

חלק מסדרת ביטבוקס