לי צ'יילד מבקר בחצרות האחוריות של אמריקה. לא עורכי דין מלוקקים, להוטים למכור את עקרונותיהם מבית מדרשם של ג'ון גרישם וסקוט טורו, לא מנכ"לים דורסניים מפנקסו של ג'וזף פיינדר או בני המעמד הבינוני תושבי הפרברים, עליהם כותב לינווד ברקלי, אלא תושבי שומקום בארץ אינשם. פועלים כחולי צווארון, רד נקס, חוואים מיובלים, שירשו גנים של מחוייבות ושתיקה סבלנית ונדכאת, אנשים קשי יום, שמישהו מתעמר בהם, רחוק מן הסטריאוטיפ האמריקני, רחוק מן הערים הגדולות של החלום האמריקני והקפיטליזם בולע כל.

בארץ לי צ'יילד החיים מתנהלים אחרת. הארץ שטוחה, ענקית, ריקה, עצובה, משועממת, נשלטת בידי משפחות פשע נטולות תחכום, כל יישוב מוטל אי שם כלאחר יד, כאילו השליך אותו מישהו כדי להיפטר ממנו. המרחקים בארצותיו של לי צ'יילד מקבלים משמעות חדשה. עשרה קילומרים, קרוב מאוד, מאה קילומטרים, קרוב למדי.

ג'ק ריצ'ר נוסע בטרמפים לאן שיובילו אותו גלגלי הרכב. הוא נפלט על פרשת דרכים כלשהי, עושה פעמיו אל היישוב הקרוב, מן הסוג המתואר למעלה, ושם, הוא נתקל בתעלומה מאז'ורית, לא רצח בת השכן, אלא מעשה פשע הדורש התערבות מסיבית של אחת מסוכנויות הביטחון, אלא שג'ק עושה זאת טוב מהן.

אם לתמצת את מהותו של ג'ק ריצ'ר למען אלה שאינם מכירים אותו (עדיין), ניתן לומר כי ג'ק הוא מכונת לחימה משוכללת בעלת מוח אנליטי, לב ענק ומצפון ישר כפלס. זהו סוד קיסמו. היכולת להשען על מישהו שאינו מכזיב לעולם. אדם שאינו מטה את עקרונותיו, דורס את הרעים ומציל את החלשים ויהיה המחיר האישי שישלם, אשר יהיה.

מכונת הלחימה הזאת, גובהה מטר תשעים וחמישה סנטימטרים ומשקלה מאה ועשרה קילוגרם (לא כל כך הרבה בהתחשב באוייביו שהם גבוהים וכבדים ממנו), ומהלכיה מתוארים בפרטי פרטים, משל היה מדובר בניתוח כוריאוגרפי של קטע מחול מסובך. תאור של מכה אחת יכול להשתרע על פני עמוד וגם יותר. קרב בין ג'ק ואויב, קצר ככל שיהיה, מתואר לפעמים בעשרים עמודים שאין בהם ולו שורה משעממת אחת.

לי צ'יילד הוא אמן התיאורים. הוא מפרק את המהלכים לגורמים בכישרון שאינו נופל מכשרונו של ג'ק לפרק את הרעים. במקום שסופר אחר היה כותב משפט תמציתי וקצר, צ'יילד כותב פרק שלם וכך הוא יוצר את האווירה. כאילו ראית סרט שרובו מצולם בקלוז אפ וחלקים נבחרים ממנו מוקרנים בסלואומושן.

לי צ'יילד מאייר את ספריו, מצייר אותם, מפסל אותם, מביים אותם, מסריט אותם, מקרין אותם.
קטעים שלמים רצים מול עיניך גם חודשים אחרי שסיימת לקרוא את הספר. אמן, כבר אמרתי.
לי צ'יילד גם אמן של תיאורי מצבים, תכונות ומזג אוויר. אביא פה קטע קצר כדי להדגים מדוע אסור להפיל אותו לתוך ז'אנר ספרי המתח כאילו היה מדובר בעוד סופר מתח אמריקני שגרתי וקלישאתי.

"הוא עצר את נשמתו והקשיב בריכוז לכל הרחשים שניתן היה לשמוע. הוא הכיר את הארץ. האדמה נעה ללא הרף, מתחממת, מתקררת, רוטטת, רעשים זעירים ותנועות מקרוסקופיות, אבנים קטנות נדחפות כלפי מעלה דרך שכבות רבות אל פני השטח הסדורים שמעל, ונחות לבסוף בתלמים ובשוחות מחכות שמישהו ידרוך עליהן, יבעט בהן, ימעך אותן יחדיו, יפגיש אותן בנקישה." כך רוצה צ'יילד להבהיר כי: "הליכה שקטה על פני אדמה פתוחה היא בלתי אפשרית."

מוחו של ג'ק ריצ'ר מסיק מסקנות כל העת. הוא שחקן שחמט מוכשר הצופה את מהלכיו של היריב עשרה צעדים קדימה. הכיצד? זוהי טיבה של ההתנהגות האנושית. נכון שהיריב עלול להכזיב וזה בסך הכל הימור. אבל הבנתו בטבע האדם, באופיו הספציפי של כל אדם על פי השתייכותו המגדרית, המקצועית, הכלכלית, הסוציואקונומית, החברתית, יכולתו לנתח בשבריר שניה חיים שלמים, היא פנומנלית.

יושרו האישי כובש לב. עמידתו האיתנה לצד האנדרדוג היא מכמירת לב ומעוררת הערצה. רוב הפציעות והרסיסים והקרעים והשברים והמכאובים (וגם אפו שנשבר בפעם הראשונה בספר זה) ניתנו כמנחה למען זרים גמורים שלא ראה לפני כן ולא יראה בעתיד. אם היה מסב את עיניו כמו רוב רובם של האנשים האחרים היה חוסך מעצמו הרבה צלקות מלחמה.

המצפון שלו עשוי פלדה. ולכן אנחנו אוהבים אותו. אנחנו בטוחים שמה שלא יקרה, ג'ק לא ינטוש אותנו עד שיסדיר את כל הבעיות ויסלק את כל הרשעים מהדרך.

בספר הזה ג'ק מגיע לכפר בנברסקה, כפר שנשלט בידי ארבעה גברים שמבצעים מעשי נבלה כדבר שבשגרה. עשרים וחמש שנים קודם נעלמה ילדה קטנה מן הכפר וג'ק רוצה לחפור את העבר ולחשוף את ההווה המחריד.

ריצ'ר אינו מתאר את הזוועות שנעשו. ביראת כבוד מהולה בצניעות, הוא נסוג מן המראות המזוויעים ונותן לנו תיאור מינורי מתומצת במשפטים ספורים. כמו שהוא יודע לתאר במשפטים מדממים את עונשם של הרעים, כך הוא מתאר במשפטים סטריליים את סבלם של הקורבנות.

אפשר להתווכח על טיבו של גיבור על ריאליסטי שמצליח להפיל אנשים רבים בזכות תכונותיו היחודיות. אפשר להתווכח על אמינות התיאורים הבאליסטיים או תיאורים של אומנויות לחימה ותנועות קרביות. אפשר להיות סקפטיים וגם חסרי אמונה, ללגלג, לתפוס איזו שטות שכתב צ'יילד. אבל אי אפשר להתכחש לכשרונו של לי צ'יילד ולקסמו של ג'ק ריצ'ר.
אולי לא שווה למות בשביל זה, אבל בוודאי ששווה לקרוא את זה.

קישטה עכבר! קישטה!

מבוך העכברים מאת יוסי פורת בהוצאת דיאלוג- הפצות:

במילה אחת: לא!

בשתי מילים: ממש לא!

בשלוש מילים: בשום פנים ואופן!

ובנאום שלם: הנה רשימת דברים שמעניינים אותי יותר מהספר הזה: ההיסטוריה של זימבבואה, תהליכי ההזדווגות של האמבות, תיאור של יום בחייו של עץ אורן, כמה זבובים נולדים בדקה, איזה סוג של קרם ידיים שמה אחותי, איפה נמצאת נסיכות ליכשטנטט, גידול חסה בהימלאיה, רשימת השמות שיש ליפנים באותיות י', ג' ו-ט'. גוון העץ של השולחן החדש שאמא שלי קנתה, הביוגרפיה המלאה של מתושלח, ההבדלים בין כל זני הדשא הקיימים, כל מה שבעולם, כל מה שביקום הידוע וביקום הלא-נודע ויו ג'קמן.

העלילה צולעת, המדע מזויף, הרעיון נדוש, הכריכה משעממת, השפה גסה ודלה והספר נודף ריח מצחין של בוז למדינת ישראל.

העלילה נועדה רק כדי לקשר בין כל התיאורים המיניים שהם עיקר הספר וגם את תפקידה זה היא מצליחה לבצע בצורה צולעת בלבד. השפה ברמה לא נאותה לספר שבשל גסותו אני נאלץ להניח שמיועד לקהל יעד מעט בוגר מבני טיפש-עשרה וההורמונים המשתוללים שלהם.
הרעיון של הספר לא רק שאינו מפותח כדי הצורך אלא גם נלעס בשלל ספרים וסרטים קודמים ובוריאציות דומות עד כדי גיחוך. המדע שכביכול עומד בבסיסו של הספר הינו לא יותר ממספר פרנויות ישנות. הדמיות בספר רובם ככולם שטחיות ונותנות תחושה של דמויות מקרטון.
אבל הדבר שעורר בי את תחושת הקבס החזקה ביותר הוא ללא ספק התבוסתניות והבוז שבהם תוארו סוכני המוסד ומדינת ישראל. מחד ישנו התיאור של הישראלים בספר כתאבי בצע, אנשים זדוניים שיעשו הכל על מנת להגיע לעמדת כוח ולא יפחדו לרמות מדינות בעלות-ברית. ומאידך תיאורה של ארצות הברית כמדינה בעלת נפש אצילית ומוסר גבוה, תוך שימוש ציני בפרשת פולארד על מנת לחזק את הרושם הזה. אחד המשפטים שהראו באופן בולט את הלך הרוח של הספר הוא:

 נקרא בנשימה אחת, שעתיים עברו  כרבע שעה ובהנאה גדולה :-)
החלטתי להתחיל את הביקורת עם הסבר קטנטן על שם המחזה ״פיגמליון״. במיתולוגיה היוונית פיגמליון היה פסל, שפיסל פסל בדמות אישה והתאהב ביצירה שלו... ( נכון, אתם יודעים זאת)
הסיפור פשוט. פרופסור היגינס, מומחה לפונטיקה בעל תשוקה עזה לעבודתו, נתקל באלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ענייה בעלת דיבור המוני, ומחליט תוך התערבות עם חברו, קולונל פיקרינג, להפוך את אלייזה לליידי אמיתית, בעלת דיבור נכון וגינונים חברתיים.
המחצית הראשונה נקראת בקלילות, מאוד מבדרת ומשאירה רושם טוב. לעומתה, המחצית השנייה מעלה נקודות למחשבה וגורמת להתפכחות.
 במהלך קריאת המחצית הראשונה, התרשמתי שאני קוראת וריאציה חדשה לסיפור סינדרלה והייתי בטוחה שאני יודעת את ההמשך.... כאן חיכתה לי הפתעה, לנגד עיני הסיפור קיבל תפנית, נחשפתי לפרטים חדשים, הבנתי שבמחזה הזה יש כמה פסלים ולא אחד, הבנתי שאלייזה אינה אותה סינדרלה תמימה וכנועה, שמחכה לנסיך על הסוס הלבן. אז מי זאת אלייזה? אלייזה היא בחורה צעירה, שלמרות מעמדה הנמוך והדיבור ההמוני, היתה גאה בכנותה ובעצמאותה. היא חכמה, אנושית, בעלת דעה משלה, באומץ ובחוכמה היא הצליחה לצאת ממצב, שרבים אחרים היו משלימים איתו ומאפשרים שימשיכו לפסל אותם הלאה, הלב והנפש שלה אציליים לאורך כל המחזה.
את הדמות של אלייזה כל כך אהבתי, עד שאיני אובייקטיבית מספיק לכתוב גם על היגינס, אני יכולה רק להגיד, שצריך עוד לחשוב מי פיסל את מי יותר.
יצירה מבריקה, אירונית, שנונה שלועגת על הצביעות וההתנשאות.