ההתחלה מזכירה את יער נורווגי. יותר נכון, יער נורווגי קיבל השראה מהתפסן. חוויות אישיות של נער במוסד לימודים סגור ומחוצה לו. ספר קצר וזורם באופן שמקשה על הוצאתו מהיד. בסוף יש מוסר השכל יפה. מסתבר שהתרגום הראשון לעברית יצא לאור בשנת 1954 ושמו תורגם ל-"אני, ניו יורק, וכל השאר". כלומר, המתרגם דאז התיימר להחליט בשביל הקוראים שהשם המקורי לא מספיק משקף את הספר (או שלא מספיק ימכור עותקים?). טוב שיצא תרגום חדש ב-1975 שמשקף יותר נאמנה את הסיפור. סוף הספר מראה את הרלוונטיות של שם הספר שבחר סלינג'ר. לא ארחיב כדי לא לספיילר.

ספר שנכתב כדי לפאר ולהלל את הסופר, יצירה שרוב רובה הוא אגו טריפ מתמשך ורדוד. חלקים מהספר נראים כמו לקוחים מיומן אישי של קואלו, ששולבו בהם מרכיבי עלילה, כדי שניתן יהיה לכנות את זה "ספר". בתוך זה משובצות מידי פעם תובנות ואמירות של פסיכולוגיה-בגרוש. בסך הכל, ספר קליל ולא תובעני, שלא מצריך שימוש בהרבה תאים אפורים.

מורנטה יכלה לקצר מ-500 עמודים ל-250 ואז הספר היה יפה וקולח. יש הרבה פרטים מייגעים על לבוש ותכולת דירות שניתן לחסוך. זאת לא חוכמה לסיים את הספר כמו שסיימה (לא מפרט כדי לא לספיילר). זה מעלה את קרנם של ספרים, אבל לא בעיני. מורנטה בעצם השתמשה בספר כדי להציג באופן ישיר, בלי מטאפורה או משל, את כל משנתה הפוליטית-חברתית-כלכלית - כביכול במונולוגים מפיהם של דאווידה ודמויות נוספות. סופר מתוחכם אמור לשתול מסרים בגוף הסיפור, ולא לעשות מניפסט פוליטי. למרות הקיטורים, אהבתי את הספר, וחשבתי עליו גם חודשים לאחר תום הקריאה. אבל האם להמליץ לאנשים לקרא ספר שעל כל שעת הנאה ממנו יש גם שעת סבל? תשובתי היא 'לא'.

מורנטה יכלה לקצר מ-500 עמודים ל-250 ואז הספר היה יפה וקולח. יש הרבה פרטים מייגעים על לבוש ותכולת דירות שניתן לחסוך. זאת לא חוכמה לסיים את הספר כמו שסיימה (לא מפרט כדי לא לספיילר). זה מעלה את קרנם של ספרים, אבל לא בעיני. מורנטה בעצם השתמשה בספר כדי להציג באופן ישיר, בלי מטאפורה או משל, את כל משנתה הפוליטית-חברתית-כלכלית - כביכול במונולוגים מפיהם של דאווידה ודמויות נוספות. סופר מתוחכם אמור לשתול מסרים בגוף הסיפור, ולא לעשות מניפסט פוליטי. למרות הקיטורים, אהבתי את הספר, וחשבתי עליו גם חודשים לאחר תום הקריאה. אבל האם להמליץ לאנשים לקרא ספר שעל כל שעת הנאה ממנו יש גם שעת סבל? תשובתי היא 'לא'.

מורנטה יכלה לקצר מ-500 עמודים ל-250 ואז הספר היה יפה וקולח. יש הרבה פרטים מייגעים על לבוש ותכולת דירות שניתן לחסוך. זאת לא חוכמה לסיים את הספר כמו שסיימה (לא מפרט כדי לא לספיילר). זה מעלה את קרנם של ספרים, אבל לא בעיני. מורנטה בעצם השתמשה בספר כדי להציג באופן ישיר, בלי מטאפורה או משל, את כל משנתה הפוליטית-חברתית-כלכלית - כביכול במונולוגים מפיהם של דאווידה ודמויות נוספות. סופר מתוחכם אמור לשתול מסרים בגוף הסיפור, ולא לעשות מניפסט פוליטי. למרות הקיטורים, אהבתי את הספר, וחשבתי עליו גם חודשים לאחר תום הקריאה. אבל האם להמליץ לאנשים לקרא ספר שעל כל שעת הנאה ממנו יש גם שעת סבל? תשובתי היא 'לא'.

קראתי בעקבות 'העבד' של האח של הסופר - בשביס-זינגר. איכות הכתיבה של י.י.זינגר לא פחות טובה משל אחיו הצעיר, ואולי גם עולה עליה. זה ספר מעולה, שלא קיבל את הפרסום הראוי לו. בספריה העירונית יש שני עותקים, ושניהם באופן מפתיע היו פנויים גם כשלקחתי את הספר וגם כשהחזרתי אותו. גם באתר יש מעט התעניינות בספר. העלילה יפה, השפה עשירה, הכתיבה אמינה. אמנם אין זרימה כמו בספרי מתח והרפתקאות, אבל אין רגע שיעמום. זה ספר שאפשר גם לקרא באיטיות, 20-10 עמודים ביום. יש הרבה רקע הסטורי על גרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובעיקר בין מלחמות העולם. יש גם הרבה הווי יהודי, דיון בהבדלי התרבות בין יהדות גרמניה ליהדות פולין מנקודת המבט הפולנית, נסיונות ההיטמעות של יהודי גרמניה באומה הגרמנית, ועוד. הסופר נפטר בשנת 1944 ולא זכה לראות את מפלת היטלר, וחבל.