ובכן, יש לספר הזה רק ארבעה כוכבים מתוך חמש. ראיתם נכון.
אמנם זאת קסנדרה שכתבה אותו, והספרים הקודמים שלה היו פשוט אדירים, אבל בספר הזה, כמו שהרבה אמרו (לעזאזל אני תמיד כותב ביקורות הכי אחרון ><), היא פשוט לא ריגשה כמו בקודמים.
כלומר, כן היתה את הכתיבה המדהימה שלה, ואת התיאורים, אבל עדיין, זה כאילו משהו היה חסר.
הרעיון אדיר, הדמויות טיפה מזכירות את הספרים הקודמים שלה (במיוחד וויל שמזכיר את ג'ייס, וג'סמין שמזכירה צד אחר באליזבת), והאקשן שוב פעם איכזב אותי.
עם כל הכבוד לסופרת - ויש לי הרבה כבוד, היא צריכה ללמוד לכתוב אקשן טוב. יש לקטעי הלחימה שם כל כך הרבה פונטציאל למגניבות (^^) רק חבל שהיא לא מנצלת אותם עד הסוף (><).
אבל בואו לא נעשה השוואות לסופרים אחרים (כמו הסופר של האלף האפל, שאני עד עכשיו סוגד לקטעי הלחימה שלו).
נחזור לספר;
העלילה זורמת כמו מים. היא לא נתקעת, והיא בנויה ממש טוב.
הדמויות לא מושלמות, ומעצבנות בקטעים משלהם, אבל זה מה שעושה אותם כל כך ייחודיות. נראה לי שהכי אהבתי את סופי, יש לה רצון רק לעזור בלי לקבל תמורה, והיא כל כך מתוקה.
וויל עיצבן אותי יותר מידי; יש לו את העוקצנות של ג'ייס, ובנוסף הוא מעצבן ברמה מטורפת. אני לא יודע איך טסה הצליחה לסבול אותו (ואני מת על ג'ייס. רק שאת וויל יכולתי לזרוק מכל המדרגות).
ג'ים. בין הדמויות היחידות שאהבתי בספר הזה, והסוד שלו הופך אותו לכל כך פגיע...
ג'סמין, במובנים רבים דומה לאליזבת', אבל יש לה פן מעצבן פי שלוש, של 'ליידי'.
כל השאר לא רלוונטיים מבחינתי. חוץ מתומאס שיצא גיבור.
אני מוכרח להודות שהיו דברים שממש לא ציפיתי מהדמויות. וזה טוב, העלילה ממש לא הייתה צפויה מבחינתי. מצד שני, אחותי כל הזמן אומרת לי שאין לי עין לדברים האלו.
בזמן האחרון אני קורא ספרים רק בשבתות, אז אי אפשר להאשים אותי שסיימתי אותו בחודשיים. כל פעם קראתי קצת, זה מתסכל, והייתי צריך לנסות לזכור דברים. זה לא מומלץ. אם אתם קוראים ספר תקראו אותו בשבוע, אני אקח את זה בתור טיפ לעצמי.
עוד דבר שנורא עיצבן אותי, הוא שטסה כמעט ולא השתמשה ביכולת שלה לשנות צורה בשביל להלחם. בין הקטעים האחרונים בספר כשמנסים לקחת אותה, היא נשארת עצמה, ולא נלחמת. למה לעזאזל לא לשנות צורה, כשאת יכולה להפוך לערפדית ולחסל שם את כולם? היא ברחה! ><
היא השתמשה ביכולת שלה בסוף, אבל לא כמו שציפיתי.

לסיכום, הספר מאוד דומה לספרים הקודמים שלה, חוץ מהעלילה המרכזית. הכתיבה טיפה ישנה, ותורמת מאוד לאווירה של הספר (אהבתי את התרגום שלו ^^), הדמויות מעצבנות, האקשן נחמד, אבל רחוק מלהיות מצויין, ומומלץ לכל חובבי הפנטזיה.
זהו להיום :)
יצאה לי ביקורת ארוכה 0.0

<B>אלוהים!</B> מלאך מכני סוף סוף בארכיון של סימניה!!! ואני הראשונה שכותבת עליו ביקורת!! ווהוו!!
אז מי שמכיר אותי או שקרא את אחת ההתפרצויות העצבניות שלי בפורום, יודע שאני באילת כרגע, או לפחות אמורה להיות. וכן, אני באילת. וכן, הבאתי את גארפילד הלפטופ. לא כי אני חסרת חיים, אלא כי אילת היא - מצטערת לרסק אשליות - עיר שוממת!
הטיילת סגורה בימים, אני שונאת בריכות, והבריכה שלנו במלון מלאה במיי קרח. אין בני נוער אפשריים לשיחה, כולם בני עשר ומטה או שבע עשרה (להערכתי) ומעלה. והכי עצוב, זה שהמלון הזה ענק ואין בו שום אנשים בטווח הגיל שלי, כאילו דילגו עליי.
או שאולי יש והם נראים גדולים מידי, או קטנים מידי, או פקצתיים או ערסיים מידי.
בהפלגות היפהפיות השמש על המים, על הבניינים, מאירה כל דבר באור יפהפה, ומטגנת אותי כמו שניצל. לא ממש בא לי על זה.
עברתי הרפתקאת כדור מזוויעה שכמעט הרגה אותי - לא תודה.
אני אוהבת להסתובב בטיילת בלילות, אבל אמא החליטה שאנחנו לא הולכים לטיילת עד סוף היום האחרון שלנו פה D: אז שאני אפילו לא יכולה לפזול לכיוון ספרים או לכיוון של שפיות כלשהי.
מועדוני ילדים, נוער, ולובי של מלון - אין כלום. שום דבר לעשות. בוהוווווווווו :'(
וחוץ מזה, האפשרות היחידה שאפשר להעביר בה זמן במלון הזה זה לטחון כל היום (אמא נועצת בי מבט רצחני שאני פוזלת לכיוון מזון ביניים), או להתעמל (לא בא בחשבון), או למצוא איזה מכשיר טכנולוגי ולהיאחז בו חזק, אז הנה אני.

אז את מלאך מכני קראתי בתור ספר ראשון בין השלושה בעסקת חליפין של ג'ן ושלי, ו-וואו, הרווחתי בגדול.
אני אנצל את הרגע הזה כדי להתנצל (שוב) שלקחו אותי לאילת ולא הספקתי להחזיר לך את הספר לפני החגים. סליחה!

זה אחד הספרים שהכי חבל לי לכתוב עליהם ביקורת רעה.
למה?
מסיבה פשוטה מאוד, כמות הפוטנציאל הלא ממומש.
העלילה-נהדרת, הכתיבה - נפלאה, התרגום - טוב.
אז למה זה "פשוט לא זה"?
כי העלילה מפותלת כל כך שקשה לעקוב אחריה, ואני אוהבת לחיות את הספר, ולא להיות חייבת לחשוב על כל מילה שניה שאני קוראת.
כי בתחילת הספר אין תזכורת של מה שהיה בספר הקודם (ובגלל שעבר לא מעט זמן, קשה לזכור. טוב, אולי שאת רק אני...)
כי יש כל כך תיאורים שקשה להבין למה הכותבת התכוונה (ראו ביטוי: מרוב עצים לא רואים את היער).
אז לסיכום, המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא: חבל.
את הספר הבא בתור, כבר לא קראתי.