לא מקורי במיוחד, אני יודעת, להעלות ביקורות על הארי ב31 ליוני, אבל הייתי חייבת. בשנה שעברה בתאריך הזה לא הייתי פעילה כאן, לפני שנתיים בתאריך הזה – פחות או יותר כמה ימים – סיימתי בפעם הראשונה את כל הסדרה ולא ידעתי מה בדיוק עושים עכשיו. כלומר, מה היה לי בחיים לפני שהכרתי את הארי? ועכשיו, אחרי שסיימתי ונסגרו כל הקצוות – איך אעזוב את הוגוורטס? באוטונוס? ברכבת האקספרס? אבקת הפלו נגמרה לי, ואני לא טובה בהתעתקות, אתם יודעים. פעמיים גוזררתי. (אל תטרחו להיות מעצבנים כמו הרמיוני ולהזכיר לי שאי אפשר להתעתק אל או מתוך הוגוורטס. אחרי השער אפשר להתעתק.)
- - - - - - - - - -
על הארי שמעתי מזמן, בערך כשהוא הפך ללהיט. הייתי באמצע שנות היסודי שלי, נדמה לי, ולבן דוד שלי התחילה להתהוות הסדרה על המדף. פתחתי פעם את "הנסיך חצוי הדם" ואת "מסדר עוף החול" וקראתי קצת, אבל משום מה לא הבנתי על מה כל המהומה. מה זה בכלל עוף חול? ואיך זה יכול להיות חצוי דם? סגרתי, החזרתי למדף, ולא התקרבתי למדפים שלו בספריה. פשוט מתוך חוסר עניין. מסביבי יהום הסער אודותיו, ואני כרגיל מתעלמת.
מכאן והלאה מפגשיי עם הארי היו אקראיים: פוסטר ענק בכל חנויות הספרים בימים שבו יצא הכרך האחרון, וחדר של בת עשרים, אחות של חברתי, מקושט כולו בדמויות מהסדרה. אז כבר חשדתי שאנשים יצאו מדעתם. באמת, בת עשרים שממלאת את המיטה שלה במדבקות ענק של ילד מכוער רכוב על מטאטא? העולם משתגע.
- - - - - - - - - -
וביום אחד גשום של סוף החורף לא היו לי ספרים לקרוא בספריה. (אם אני זקוקה לשימוח עצמי זה קורה בספריה שבה משאילים שני ספרים הביתה ועוד אחד שלא משאילים, רק יושבים למעלה בספות שעתיים-שלוש וקוראים. זאת בהנחה שהספות ריקות מאנשים חסרי מצפון שיושבים שם כאילו שהספריה שייכת לאבא שלהם, בעוד שהיא של אבא שלי בעצם.)
איפה הייתי? אה, בשימוח העצמי. זהו, שהבעיה היא שאני זקוקה לשימוח לעיתים קרובות מידי. נגיד אחת לשבוע. אם ביום שני עדיין אין לי ספר לשבת – אני מתחילה להיות בלחץ. אז עשיתי לי הרגל ללכת לספריה בימי ראשון, שיהיה לי, מה שנקרא, פת בסלו. או ספר בסלו, מה שתרצו.
באותו יום גשום הספות היו ריקות, אבל אני לא מצאתי סתם ספר לרפרוף. הכל כבר קראתי והייתי עצבנית. מתוך ייאוש לקחתי את הארי 2 מהמדף, (את 1 קראתי אי פעם והוא היה די משמים. גם היום לדעתי הוא פחות טוב מהאחרים) התיישבתי בצד והתחלתי לקרוא. קראתי יותר מחצי, והספרנית באה לגרש אותי משם. הלכתי הביתה מוטרדת. אשכרה נשארתי במתח. לא זכור לי דבר כזה בערך מאז שסיימתי כיתה ב'. (עד אז פחות או יותר כל ספר עלוב היה מכניס אותי למתח בל יתואר)
למחרת הלכתי שוב לספריה באיזה תירוץ משומש במצב טוב (התביישתי להודות שבגילי המתקדם אני קוראת הארי פוטר) סיימתי את קריאת "חדר הסודות.", הבנתי שאין במה להתבייש, והשאלתי את "האסיר מאזקאבאן."
וכל השאר הסטוריה.
זה הסיפור שלי. ואני מניחה שהוא קצת שונה מהדרך הקלאסית שבה רוב האנושות הכירה את הארי – כי רוב בני גילי קראו אותו בין כיתה א' לג', מקסימום. ורק אני, נונקונפורמיסטית שכמותי, סירבתי להצטרף לשיגעון.
- - - - - - - - - -
הארי פוטר עבורי הוא הרבה יותר אלגוריה מאשר פנטזיה. הוא הסיפור בו אני, ונדמה לי שגם כל אחד אחר, עשוי למצוא בו את עצמו בקלות רבה.
אתם יודעים מה הבעיה עם ביקורות על הארי? שכולנו משוחדים. לגמריי כולנו. עוד לא הכרתי אף אדם שקרא את הארי מתחילה ועד סוף בלי לחץ פיזי מתון או שימוש באיומים, סגר ואמר: מה החרטא הזאת?
זאת לא המלצה. לחלוטין לא. כולכם כבר קראתם את הארי (חוץ משונרא, אני חושבת. ומנועה חברה שלי שלא מוכנה בשום אופן לקרוא אותו. או יותר נכון, תקרא אותו רק אם אני לא אדבר איתה עליו במשך שנה.)
זאת פשוט דרך לחגוג מסיבת יום הולדת לסופרת המקסימה שנוצרה אי פעם. אנשים מקסימים יוצרים עולמות קסומים.
- - - - - - - - - -
בא לכם להצטרף לסקר קצר? פרסמתי אותו פעם בקבוצות, אבל בא לי שוב.
אם היתה לכם אפשרות לקחת לעולם המוגלגים חפץ אחד או מושג אחד מהוגוורטס – במה הייתם בוחרים? צרפו נימוק, אם יש לכם אחד.
(אל תתחכמו ותגידו לי "אני אקח את הוגוורטס." מושג אחד: קווידיץ'. הגיגית. קס''ם. דברים כאלה.)
יום הולדת שמח, הארי :)
- - - - - - - - - -
עדכון / שעתיים אחרי כתיבת הביקורת התברר שטעיתי.
הארי נולד ב31 ליולי. בעוד חודש בדיוק.
טעות שלי, תתעלמו, ותחשבו שהיום השלושים ואחת ביולי. שיהיה.
