"חיילת!" הוא קרא לי. "חיילת בואי הנה!" ניגשתי איליו בריצה מהירה. הוא החזיק נער חלש ופצוע, פניו חיוורות ומדיו מלאי דם. "קחי אותו למרפאה!" ציווה. "תישארי עימו שם עד שיחלים." הנהנתי בראשי והשענתי על כתפי את הפצוע.
"תודה לך, חיילת." אמר לי בלחש הפצוע. אך אני ביקשתי ממנו לא לדבר. סחבתי אותו על כתפי, רועד ומדמם. כשהגענו למרפאה, האחות באה אילנו, היא עזרה לי לסחוב את הפצוע ומדיה כמו מדינו, התלכלכו בדמו.שעות עברו, ישבתי שם והחזקתי בידו בעוד האחות הוציאה את הכדור מכתפו. כל הדבר נעשה בעוד הפצוע היה בהקרה מלאה. כשהאחות סיימה במלאכתה הסתובב אלי הפצוע ובקולו החרישי סיפר: "שמי ג'ון. מה שמך?"
"שמי לין."
"אזכור אותך לעד." הבטיח לי.
התעוררתי בביתי לצד היער.המלחמה עברה, אבל הזכרונות ישארו לנצח, ג'ון ישאר לנצח, הצלקות ישארו לנצח. הנהר הכניס קצת שלווה לחיי, אבל מצאתי את עצמי מתגעגעת לאדרנלין, מתגעגעת, אפילו, למלחמה, לדבר שבמשך שנים כה ארוכות כיניתי "הסיוט שלי". ג'ון נשאר איתי גם אחרי שהמילחמה עברה. הוא מזכיר לי שהכל אמיתי, זה הכל קרה. המשפחה החדשה שבנינו יחד תמיד תנסה להיות הקביים שלי, לתמוך בי כדי שלא אפול ואני ניסיתי להאחז. ניסיתי ללא הצלחה. היער אירח אותי כשלא היהלי כוח לעמוד עוד על רגליי. המלחמה עברה אבל אני נשארתי, אני מרגישה כל-כך לבד וג'ון לא יכול למלא את זה, לא את כל הבדידות הזאת. המשפחה היא הקביים שלי וכשאסתגל לזה, כשאתן לה לתמוך בי, הכל עוד עשוי להגמר טוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
