413 עמודים בהוצאת ידיעות ספרים

יש ספרים שאני בוחר לקרוא ולא מספיק זהיר לרמזים המורים לי מדוע לא לקרוא. יכול להיות שזו הראיה בגלל הגיל. אם שמים לי את זה על קצה האף, הכל מעורפל. אם רחוק מדי, אני לא רואה. משקפי ראיה לא תמיד שנמצא כשאני בוחר ספר. טוב, מה שהיה אמור להזהיר אותי אלה האותיות הקטנות על עטיפה: "ספר שנשאר איתך... מובטח שהסיום יעלה דמעות בעיניכם". וכאן הנפילה הגדולה: רומנטיק טיימס.
לפנינו רומן רומנטי, יש פיצוח.
אני חייב לומר שאני באמת מעריך כותבות המנסות להעלות מן האוב סיפורים או להמציא כאלה, שעסקו בשואה. למשל טטיאנה דה רוניי וספרה המפתח של שרה, או הנערה שהשארת מאחור של ג'וג'ו מויס, אלא שגם זו (דה רוניי) וגם זו (מויס) ובמיוחד זו (הרמל) יצאו מגוחכות.
ובמה דברים אמורים? הופ היא בעלת קונדיטוריה ולה בת, אנני, בת 12 המדברת בכזה כאילו מעצבן, מתבגרת בלתי נסבלת, שעולה על העצבים ויש לה סיבות. שיהיה. הקונדיטוריה של הופ עברה מסבתה לאמה ועכשיו אליה, למרות שהיא חשבה להית עורכת דין נחשבת. עכשיו היא גרושה טריה ואופה מאפים שהיא סבורה שעברו מדור לדור מצרפת. במהלך הספר מתברר שזה לא בדיוק צרפת, בטח לא רק צרפת, שיש דם יהודי בעורקיה, יש שואה, יש סודות, יש מינוס אכזרי בבנק והקונדיטוריה עומדת להעלם ועמה מסורת האפיה שרצה במשפחה.
מצבה של סבתה מדרדר בשל האלצהיימר שלה והיא דוחקת בנכדתה לטוס לפריז ולבדוק מה עלה בגורל אלה המופיעים ברשימתה, כולם בני משפחת פיקארד. הרבה הפתעות יש, כולן תפורות היטב לפי נוסחה הבנויה כשבלונה טלוויזיונית מנצחת.
הספר הזה מקומם במיוחד הן בשל הדמויות הפלקטיות, הן בשל רומן האהבה ההכרחי בין הגיבורה והבחור טוב הלב, שהוא גם תמיד מעט צעיר ממנה ובעל ידי זהב, והן בשל הצמדות למאורעות היסטוריים הגדולים בכמה מידות על יכולותיה של המחברת.
היתרון הגדול של הספר הוא ביכולת לדלג על פסקאות שלמות. שום דבר לא יקרה. התפרים הגסים מאפשרים לבלוע הכל.
בסופו של יום נותרים עם תחושה מחרידה של בזבוז זמן וזילות שואה.

אתם בטח מכירים מצב שמתחילים לעשות משהו וכבר מההתחלה מרגישים שצריך להפסיק ובכל זאת ממשיכים? אני כימעט באמצע של הספר וזה קורה לי.
זה "ספר בנות"?! ממש לא. זה ספר לבנים שאוצר המילים בו לא עולה על 500, ואני ממליצה רק לבנים שלא רק שמסתפקים ב-500 הזה אלא גם לא רוצים להוסיף ללמוד מילה אחת יותר אפילו ל"ידע" שלהם.

מגיע לי.

מגיע לי מפני שאני מתעקשת לסיים כל ספר שכבר בעמוד ה-15 היה לי ברור שזה לא זה.
מגיע לי כי האמנתי לחכמים והטובים שכתבו כאן ביקורת לפני ולמרות השעמום המשכתי לחפש את האור. הספרותי.
עד הסוף המר. ובמקרה זה, לא רק הסוף מר. כל הספר מר.
עד כמה שהבנתי משגת, זו גם היתה כוונת הסופר מלכתחילה, אם כי קטונתי ואיני מתיימרת להבין את כוונת הסופר.

ואם ביומרות עסקנן, הספר הזה בהחלט מתיימר. ב"מ" רבתי. ולא רק ה"מ".

ולהבדיל מכל חברי כאן שהיללו ושבחו את הספר, אני חושבת שחסר בו גיבוי רעיוני שניתן לנעוץ בו שיניים, אין בו דמויות שניתן להזדהות איתן, ואין בו סיפור – רק מילים גבוהות ומיופייפות של אליטה תקשורתית (?) פוליטית(?) שמשמשות דבק פלסטי לשלושה סיפורים (אם ניתן לקרא לזה סיפורים) המתחברים באופן מלאכותי, שלא נדבר שהם בתוך עצמם הם כמו ערמת קונפטי – צבר של חתיכות נייר שהאימפקט שלהם הוא רק בהשלכתם לעברינו.

ובהמשך אגע במספר פרטים מהעלילה (באין מילה אחרת לתאר את הרצף המילולי הזה) - מי שלא מעוניין לקרא מוזמן לקפוץ לפיסקה הלפני אחרונה....


שביתה עולמית? באמת?
ואת זה יוזמת קבוצה של כעשרה (אל תתפסו אותי במילה, אפילו אחרי שסיימתי את הספר, איני זוכרת את הדמויות) מובטלים המנותקים מהחברה. לכל אורך של ספר – אין משפחות, אין זקנים אין ילדים? והמחאה על שום מה? על שחיתות שיש בעולם (משהו חדש??)? ונניח שכן, האם הספר מעלה פתרון? שביב קצהו של פיתרון? כיוון?
למעט ריקנות, הרס לשם הרס, ונדליזם ואלימות אין שם דבר.