הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט.
המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור.

על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית.
תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים.
המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר.

בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.

ספר מצויין פשוט. צורת הכתיבה כאן לטעמי היא שאחראית לזה.
הסיפור עצמו יפה אבל החוכמה פה היא איך שמספרים אותו.
יש פה שלושה סיפורים שמתחברים לסיפור אחד גדול ומורכב שעוסק בעיקר בטעויות של אנשים והמחיר שכולם משלמים על כך. הוא עוסק במסכות שכולם עוטים על עצמם ועל נפש של ילדה אחת ששילמה את המחיר הכבד מכל בשל כך.

צורת הכתיבה הזכירה לי בריכה שזורקים אליה אבן ומעגל רודף מעגל בתוך המים... כך הרגשתי שהסופר מכניס אותנו כל פעם לתוך מעגל פנימי יותר ומבאר לנו בעצם את מה שרק רמז עליו בפרק הקודם.
צורת הכתיבה הזאת מרתקת פשוט... כל פעם מחזיק אותנו סקרנים וצמאים למידע והוא אכן נותן אותו במנות קצובות אבל מספקות לכל אורך הספר. כך יצא שסיימתי את הספר תוך ימים בודדים כי פשוט הוא יודע איך להחזיק את הקורא.

יצא לי לקרוא כל מיני ביקורות על הספר וראיתי שחלק לא אהבו אותו וגם לא סיימו אותו. אני יכולה להבין למה אנשים חשבו לנטוש במהלך הסיפור הראשון אבל מי שעשה זאת הפסיד. נכון,הסיפור הראשון הוא חלופת מכתבים שקצת לא ברורה בהתחלה ואח"כ היא הופכת למעט מוזרה אבל לדעתי היא לא מייצגת את עיקר הסיפור שבעצם מגיע מהסיפור השני. כמובן שהכל מתחבר יחד ואין משהו שנשאר תלוש או לא קשור...

בקיצור - ספר מצויין. חכם. מרתק. כתיבה גאונית.

הקדמה: הביקורת שלי אינה כוללת ספויילרים אבל למי שטרם קרא את הספר אני ממליצה להימנע מקריאתה, אלא לאחר שיקרא את הספר. אני יודעת שגולשים רבים קוראים את הביקורות כדי להחליט האם לקרוא את הספר ולטובת קוראים אלה אקפוץ הישר לשורה התחתונה: בעיני זה ספר מעולה, סוחף וחכם. נהניתי מאוד מקריאתו וקראתי אותו בזמן קצר יחסית כי הוא סוחף ואף מותח. כך שאני בהחלט ממליצה עליו. ובכל זאת, כאמור, לטעמי, יש לקרוא אותו בעיניים כמה שיותר נקיות ועם כמה שפחות מידע.

Having said that, אעבור לביקורת עצמה.

היה לי פעם רעיון לפורום ב"סימניה" שבו יספרו הגולשים כיצד ספר התגלגל לידיהם או מדוע החליטו לקרוא דוקא אותו. בהעדר פורום, אני מיישמת את הרעיון הזה מדי פעם בביקורות עצמן: כך למשל תיארתי במקום אחר כיצד הגעתי אל פול אוסטר ואל "ארמון הירח" שלו (הספר הראשון של אוסטר שקראתי) בגלל צפייה בקליפ "יום הולדת" של ברי סחרוף, שבו הנערה גיבורת הקליפ קוראת את הספר. "בלתי נראה" שכב בספרייה שלי מזה זמן מה וחיכה לתורו. קניתי אותו כי קראתי עליו המלצה חמה בזמנו, אני אפילו לא זוכרת היכן - בטח פה או בפורום ספרותי אחר. ההחלטה לקרוא אותו גמלה בי כאשר עלעלתי בספר שאני אוהבת במיוחד ושמו בתרגום חופשי הוא "אלף ספרים לקרוא לפני שתמות". אני לא יודעת האם הייתי כוללת את הספר הזה כספר חובה (ומצד שני - לבחור אלף "ספרי חובה" זו לא משימה פשוטה בכלל) אבל אין ספק שהרבה זמן לא קראתי ספר כזה - כתוב נפלא, סוחף, מסוג הספרים שאני הכי אוהבת - אלה שאני מתגעגעת אליהם במשך היום ולא יכולה לחכות לרגע שבו אחזור לקרוא בהם. עם זאת, התלבטתי האם להעניק לו חמישה כוכבים ולו היה ניתן הייתי מעניקה לו ארבע וחצי מסיבה שאגיע אליה בהמשך.

בכוונה איני מכבירה מילים על העלילה, שכן לדעתי הכתוב על גבי הכריכה האחורית מספיק, אם כי בעת שהתחלתי לקרוא בספר - לא קראתי את הכריכה. הספיקה לי הקריאה בשורות הראשונות כדי לצלול ולשקוע בו לגמרי ואף אהבתי את התחושה הזו של לא לדעת בדיוק לקראת מה אני הולכת ולתת לסופר להוביל אותי בתוך העלילה הפתלתלה. אוסטר ניחן בכושר תיאור והתבוננות יוצאים דופן. היכולת שלו לנסח מצבים ודמויות בפשטות כובשת אך לא בבנאליות - מעוררת קינאה ואף הערצה. משפטים רבים שלו תפסו אותי, גרמו לי לחזור ולקרוא אותם שוב (ושוב) ולרצות לסמן אותם. עצם העובדה שהגיבור הוא סטודנט לספרות ובשלב מסויים בספר הוא עובד בספרייה די בה כדי לכבוש אותי. כשמדובר בזה גם סיפור אפל בסגנון פילם נואר, שמסתבך ותועה בין מבוך של אמת ושקר, כמו סרט מתח משובח, עתיר תשוקות אסורות, בניו יורק ובפריז...אז בכלל, הוא שובה אותי לגמרי. כצפוי, כמו בכל ספר של אוסטר, גם כאן מתגלגלים צירופי מקרים ותמונות מראה - שתי יפהפיות, האחת בעלת שיער כהה (מרגו) והשנייה בעלת שיער בהיר (אחותו), שם משפחה זהה לקורבן שחור ולבתו החורגת (גם היא אפרו-אמריקאית) של הגיבור. הגיבור, בהיותו סטודנט, מתרגם שיר בניסיון להרשים/ להתקרב לפרופסור, נערה צרפתיה גם היא עוסקת בתרגום ועל רקע שיחה משותפת עם הסטודנט נרקם ביניהם קשר, ועוד צירופי מקרים, כפילויות וכו'. תמונות המראה האלה גרמו לי לחשוד שאצליח לצפות את גורלה של אחת הדמויות (בבחינת דמות אחת גרמה למותה של דמות אחרת, וכעת דמותו של הגיבור תגרום למותה של אחרת), ושמחתי להיווכח שטעיתי. בכך שטעיתי, הוכיח לי אוסטר שהוא לא נופל לקלישאות צפויות - וגם כאשר הקורא סבור שמצא איזו שהיא חוקיות או תבניתיות בעלילה, אוסטר בא ומראה לו שהכל תמיד נתון להתערבות בלתי צפויה, מסתורית, נעלמת מעינינו, של הגורל - בדיוק כמו בחיים. תמונות מראה שמצאתי הן מקריות, אך אנו בני האדם מנסים לשוא ובאופן בלתי נמנע כמעט להיאחז בהן, שוגים באשליה שנוכל להסיק מהן מסקנות שיצפו את העתיד.