ספר המשך ישיר לספר "ללכת בדרכך". ספר מעולה. סוגר מעגלים של הספר הקודם. מי שלא קרא את הספר הראשון לא יבין את ההקשרים שבספר זה. הלשון של המחברת מעולה. מכניסה חיים לדמויות אותן היא יוצרת. מציירת היטב את הרקע של לונדון העמילה והעובדת קשה לשרוד וגם את האוכלוסיה קשת היום. הקורא נשאב אל החיים כפי שהם בלא כל נסיון לצבוע צבעים לא נכונים את המציאות האמיתית בשטח.דמותה של הגיבורה לואיזה מככבת בצורה מאירה לאורך הספר כולו והקשרים אל העבר עם ויל מאירים על העתיד של הגיבורה. יפה עשתה המחברת בהמציאה את לילי בתו של ויל אשר היא החוליה החזקה המקשרת בין העבר העצוב לעתיד המראה פנים.מי שאמון על ספרי המחברת ג'וג'ו מויס רואה בעליל את ההקשר בין העבר הרע לעתיד הטוב. מוטיב זה מצוי גם בספר המעולה של אותה מחברת "אחד ועוד אחד".לסיכום מי שקרא את הספר "ללכת בדרכך" לא יכול שלא לקרוא ספר זה ומובטחת לו הנאה עשירה.

אתחיל בשורה התחתונה של הביקורת: הספר טוב, זורם וגורם לשקוע בו. והוא אינו "ללכת בדרכך".

לא כל כך ברור לי למה מי שהזהיר אותי או כתב על הספר ביקורות שליליות ביקש למצוא בו תעתוק של "ללכת בדרכך", הוא לא והוא גם לא מתיימר להיות תעתוק של הספר הראשון, אותו הוא ממשיך בקו העלילה. בספר "החיים אחרייך" אנחנו מגלים מה עלה בגורל הדמויות שאינם ויל מאז הסתיים הספר "ללכת בדרכך". גם הפעם לואיזה עומדת במרכז העלילה, יחד עם חלק מדמויות המשנה של הספר הקודם ועם עוד דמויות חדשות ומרתקות לא פחות.
העלילה ריתקה אותי והכתיבה של מויס זרמה לי בדיוק כמו בספר הקודם. העלילה הייתה שונה אבל הדמות של לואיזה התמודדה עם דברים דומים במאבקים הפנימיים שלה של "חיי לאן?", דבר שבסוף הספר הקודם היה נראה כאילו בא לכדי פתרון.

על אף שלעיתים הרמתי גבה לנוכח פעולות של חלק מהדמויות בסיפור, מויס מצליחה לשדר אמינות דרך הדמויות, כאילו ככה הרי ברור שיתנהגו, גם אם לא מקובל שדמות בת 16 תנהג כמו שהיא נוהגת בספר.

הספר ממשיך את סיפורם של בני משפחת לואיזה, מתומס הקטן ועד הסבא שנותן הפסקות קומיות בפרקים השונים ודרך ההורים של לואיזה שגם מתמודדים עם חייהם שהפכו פחות משעממים ואנונימיים מאז מה שהבת שלהם עשתה בסוף הספר הקודם. גם בני משפחת טריינר מופיעים שוב בספר, הקורא הסקרן לדעת מה קרה עם הוריו של וויל יקבל כאן תשובה. ואיך לואיזה מתמודדת עם הכל? מה עשתה עם מה שכתב לה וויל במכתב אותו קראה בסוף הספר הקודם? זה כבר ספר שלם שמחכה שתקראו אותו.

מי שקרא את "ללכת בדרכך" ונהנה ויגיע לספר בלי ציפיות מוגזמות למצוא בדיוק את אותו ספר יהנה מאוד גם מ"החיים אחרייך" ומהמשך סיפורה של לואיזה.

<B>אומרים שקריאה זאת הבריחה הכי גדולה שיכולה להיות.</B> אני יודעת על עצמי, שכשאני קוראת אני צוללת לתוך עולם אחר, שונה לגמרי משלי. אני שוקעת עמוק בבעיות של אנשים אחרים, בהתלבטויות של אנשים אחרים, במחשבות, ברגשות. אני נמצאת בתוך סיטואציות שלרוב אין סיכוי שיקרו לי במציאות. אני נשאבת לתוך עולם לא שלי, וטוב לי עם זה. לכמה רגעים או שעות, הקריאה משכיחה ממני את הבעיות שלי, את המלחמות שלי עם עצמי, את המצב בו אני נמצאת.

<B>וזה מה שקרה לי השבת.</B>
הייתה לנו שבת שכבה בבית שאן. נשמע טוב, בסך הכל בית שאן היא עיר נחמדה. ביום שישי הגענו לתיכון שבו אנחנו נתארח, פרקנו את התיקים בחדר מורים, ונהנינו מהמזגן.
לשעה.
כשנכנסה שבת הוא פשוט הפסיק לעבוד. בהתחלה לא שמנו לב לזה, כולנו היינו טרודות בהכנות לשבת ואחר כך הלכנו לתפילה, לא ממש היינו שם כדי להרגיש.
כשאכלנו כבר הרגשנו.
בערב עוד קיווינו שאולי הוא יידלק בפתאומיות באמצע הארוחה, אולי מישהי נגעה בטעות בשעון שבת והזיזה אותו והוא יחזור לעצמו מחר. כשהיה ברור שלא הולך להתקרר בזמן הקרוב התחלנו לחפש רעיונות חלופיים, שהתחילו במציאת גוי של שבת דרך שינה על הדשא בחוץ ועד לתפילה לחייזרים שיחטפו אותנו אל הכוכב הקריר שלהם.
בערב זה עוד היה נסבל. דיברנו ושיחקנו בחוץ, וכשנכנסנו התבייתנו על המאוורר שתודה לאל, היה שם.
בבוקר זו התחילה להיות בעיה רצינית - בבית שאן רותח מעשר בבוקר עד שש בערב, ואנחנו פה בלי מזגן. נמסנו, הזענו, השתגענו מרוב חום. נוצר מצב הזוי לחלוטין שבחוץ היה נעים יותר מאשר בפנים - למרות השמש, בחוץ הייתה גם רוח קלילה שבפנים לא הייתה.

לאורך כל השבת מה שהחזיק אותי היה הספר הזה. כשהיה לי ממש חם, פשוט פתחתי אותו, נשאבתי ושכחתי כמה חם לי, ברמה כזאת שלא שמעתי כשחברות שלי קראו לי. כבר הרבה זמן זה לא קרה לי עם ספר, וטוב שנפלתי על ספר כזה בדיוק בכזאת שבת.