נערה בת ארבע עשרה שולחת מכתב לאביה. זה המכתב השני שהיא שולחת ולא נענית.
"זוכרת שכתבתי את ליבי ושלא השבת לי אותו, לא בנייר, לא בעל פה, לא בחיבוק-לא חיבקת מעולם. ידיי לא יודעות חבק עד היום." (עמ' 9)
ואותה ילדה, שלא קיבלה לא מענה, ולא התייחסות מאביה, גזרה על עצמה שתיקה. ולא התקיים ביניהם שיח במשך שנים.
ידוע שמילים יכולות להצליף, להכאיב, ולהשאיר צלקת בלב. אבל שתיקה יכולה להרוג, וכל פעם מחדש.
כך פותחת לבנה מושון את הספר הזה שכתש לי את הלב לפירורים קטנים, גרוסים עד לכדי אבקה, כזו שנצמדת לעור ולא מרפה.
כמעט עשור עבר מאז קראתי את ספרה ,שתיקת הצמחים", שהיה ספר ביכורים מוצלח במיוחד, ומאז חיכיתי לספרה השני. אמרתי אז "אם ככה נקרא ספר ביכורים, אני כולי ציפייה לספר השני." ולא התאכזבתי. אומנם שני הספרים שונים במהותם זה מזה, אבל איכות הכתיבה של מושון נשמרת גם בספר השני, והלפיתה הזו של הכתיבה שלה נשמרת אף היא.
סוהר 343 ב הוא שעיה שאלו, סוהר זוטר בכלא רמלה, שלימים שונה שמו לכלא איילון בגלל שפגע בדימוי העיר.
שאלו, שהיה סוהר שכל תקופת שירותו פעל על פי הכללים, ותמיד היה טיפוס מְרַצֶּה, דווקא בביתו, התהפך על עצמו. שם הוא לא היה צריך לְרַצּוֹת אף אחד, ואת כל מה שלא יכול היה לעשות בעבודתו, הפליא לעשות בביתו שלו, על האנשים הכי קרובים אליו, משפחתו. בהם התעמר וזרה פחד מדי יום ביומו.
אף פעם לא מילה טובה למי מהם, לא יד מלטפת, או מבט רך. לא פעם אמרו לו השכנים שבביתו שלו לא יהיה סוהר. שינהג יותר ברכות עם ילדיו. אלא שהוא לא יכול היה לוותר על זה. כי רק בבית הוא יכל להטיל שררה ומרות. ועל האנשים שהיה צריך להגן הכי הרבה- דווקא שם כשל.
