ביקורת ספרותית על מכתב לסוהר 343ב - ספריה לעם #848 מאת לבנה מושון
ספר מעולה

---

נערה בת ארבע עשרה שולחת מכתב לאביה. זה המכתב השני שהיא שולחת ולא נענית.

"זוכרת שכתבתי את ליבי ושלא השבת לי אותו, לא בנייר, לא בעל פה, לא בחיבוק-לא חיבקת מעולם. ידיי לא יודעות חבק עד היום." (עמ' 9)

ואותה ילדה, שלא קיבלה לא מענה, ולא התייחסות מאביה, גזרה על עצמה שתיקה. ולא התקיים ביניהם שיח במשך שנים.
ידוע שמילים יכולות להצליף, להכאיב, ולהשאיר צלקת בלב. אבל שתיקה יכולה להרוג, וכל פעם מחדש.

כך פותחת לבנה מושון את הספר הזה שכתש לי את הלב לפירורים קטנים, גרוסים עד לכדי אבקה, כזו שנצמדת לעור ולא מרפה.

כמעט עשור עבר מאז קראתי את ספרה ,שתיקת הצמחים", שהיה ספר ביכורים מוצלח במיוחד, ומאז חיכיתי לספרה השני. אמרתי אז "אם ככה נקרא ספר ביכורים, אני כולי ציפייה לספר השני." ולא התאכזבתי. אומנם שני הספרים שונים במהותם זה מזה, אבל איכות הכתיבה של מושון נשמרת גם בספר השני, והלפיתה הזו של הכתיבה שלה נשמרת אף היא.


סוהר 343 ב הוא שעיה שאלו, סוהר זוטר בכלא רמלה, שלימים שונה שמו לכלא איילון בגלל שפגע בדימוי העיר.

שאלו, שהיה סוהר שכל תקופת שירותו פעל על פי הכללים, ותמיד היה טיפוס מְרַצֶּה, דווקא בביתו, התהפך על עצמו. שם הוא לא היה צריך לְרַצּוֹת אף אחד, ואת כל מה שלא יכול היה לעשות בעבודתו, הפליא לעשות בביתו שלו, על האנשים הכי קרובים אליו, משפחתו. בהם התעמר וזרה פחד מדי יום ביומו.

אף פעם לא מילה טובה למי מהם, לא יד מלטפת, או מבט רך. לא פעם אמרו לו השכנים שבביתו שלו לא יהיה סוהר. שינהג יותר ברכות עם ילדיו. אלא שהוא לא יכול היה לוותר על זה. כי רק בבית הוא יכל להטיל שררה ומרות. ועל האנשים שהיה צריך להגן הכי הרבה- דווקא שם כשל.

הסיפור נפרש בפני הקורא בחלקו בגוף ראשון, מפיה של ענת, כותבת המכתב, בתו של שאלו, ובחלקו מובא בצורת ראיון שעורכת גברת קאהן עם שאלו, והדברים מובאים דרכה בגוף שני. זהותה של גברת קאהן נותרת עלומה עד לסוף הסיפור, שם הקורא מבין מי היא. את החלק הזה בנתה מושון בחוכמה, והזגזוג הזה בין הקולות יוצר מבנה מעניין, ונותן איזה טאץ' של מתח דקיק שבא והולך, ומכניס גם סקרנות. הדברים שמתגלים תוך כדי הראיון שומרים על איזה ריחוק שהיה הכרחי מבחינת משקלם של הדברים, וכובד המטען אותו נושא התוכן שלהם.

כבר בפרק השני הקורא מקבל את הבוקס לבטן הרכה, אבל אני הרגשתי את העוצמה והכאב שלו בסוף הסיפור.
עם כל מילה שקראתי התכווצתי בתוכי פנימה, בוכה את החוסרים הכל כך חיוניים האלו שנשללו מילדה אחת, והחוסר הזה מלווה אותה כצל כבד בבגרותה, והנה היא כבר אישה, אמא לילדים משלה, אבל הילדה הקטנה ההיא זו המחכה, לעולם תישאר.

כריכת הספר, עבודתו המדויקת (כתמיד) של אמרי זרטל מוציאה את אווירת הספר החוצה.

זה לא ספר שמרחיב את הלב מבחינת התוכן שלו, נהפוך הוא. וכן, הוא קשה רגשית, אבל אני לא יכולה שלא להמליץ עליו. מושון עושה את זה בשנית, מחזיקה את הקורא בגרון, גורמת למחנק, ועדיין התקשיתי להניח אותו מהיד.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מכתב לסוהר 343ב - ספריה לעם #848