ספר מדהים !
רומן תנכ"י עוצר נשימה, היה לי כיף, כל כך נהנתי מקריאת הספר.
סיפורה של תמר בתו של המלך דוד הנאנסת על ידי אחיה אמנון (לצערינו הז'אנר מוכר) המיועד למלוך לאחר מות אביו דוד.
תמר מנסה להתמודד עם האסון הנורא שפקד אותה, ולאחר נסיון של התאבדות שלא צלח מוצא אותה עילי האחוחי ומציל את חייה. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים כנה ואמינה ונרקמת אהבה. כדי לזכות בתמר יוצא עילי להרי אדום לעבוד במכרות הנחושת על מנת להשיג את המוהר.
אבשלום אחיה של תמר נוקם את נקמתה באמנון וגורם למותו.
תיאור התקופה שבה חיו היהודים תחת שלטונו של דוד, יחסיו לנשותיו, וילדיו הנקראים "נסיכים ונסיכות", המאכלים, הסעודות שערך בכל ערב, כל אלה ועוד מובאים על ידי הסופרת בכתיבה יפה ומקראית המספרת את העלילה לסיפור עוצר נשימה.
יש בי אהבה ומשיכה מיוחדת לסיפורי תנ"ך.
ממליצה החום.

הדבר הראשון שהכה בתודעתי היה - איזו שפה רהוטה, גבוהה,המערסלת בקרבה מילים בודדות ההופכות לסך משפטים מיוחדים ואח"כ לעמודי קריאה מרתקים ומסחררים .

הספר הזה נכתב לפני 100 שנה ויותר {ב-1909} והוא לא רק עדכני בנושאו,אלא מרתק ולא ניתן להניחו מהיד.
זוהי גדולה של ספר העומד במבחן הזמן הספרותי.

מרטין עדן ששמו כשם גיבורו,הוא רומן שהיסודות האוטוביוגרפיים של ג'ק לונדון המחבר שזורים בו היטב .
לונדון כתב את הרומן לאחר שכבר היה לסופר מפורסם,מבוסס כלכלית וחברתית ,ומתוך זווית הראיה הזאת ל-עברו הביוגרפי -כתב את הספר.

מרטין -עדן בראשית שנות ה-עשרים,מלח עני בחופשה מאזור סן פרנסיסקו, מתוודע בדרך מקרה לרות מהמעמד הבורגני הגבוה,בעיניו-היא דמות נשית כה חכמה ,בעלת רוחב אופקים ונימוסים כיאה למעמדה .הוא יודע בחושיו שהיא הדמות הנשית והערכית שאליה שאף כל חייו ולא ידע, מתאהב בה מיידית ובעוצמה עזה.

בניסיון לצמצם פערי -ידע והשכלה ונימוסי חברה מתחיל מרטין את דרכו האישית והחברתית בקריאת ספרים,עיתונים, וכתבי-עת מכל הבא לידיו בספריות הציבוריות עד שהוא יודע אל מה הוא נכסף ומה מטרתו מחייו. ייעודו להיות-סופר!.


בטוח בכישרונו הספרותי,ביכולותיו האינטלקטואליות הנרכשים ובניסיון חייו העשיר, הוא מתחיל לכתוב ללא הפסק כאחוז- אמוק,יצירות ספרותיות,מסות פילוסופיות ושירי-אהבה. את היצירות הללו הוא שולח לכתבי -עת אשר בתורם כולם אבל כולם מחזירים את המעטפות עם מכתבי תודה או ללא מכתבים כלל .

חייבת לציין כי הגעתי לעמוד 886 מתוך 990 ובשום אופן לא יכולה להמשיך, פשוט עברתי לספרים אחרים.
אז ביקורת? מצד אחד "שאנטראם" הוא אחד הספרים הטובים שקראתי ומצד שני לקראת סופו הוא לעוס ולעוס כמו מסטיק משומש שיצא לו כל הטעם והוא עיסה בלי טעם ובלי ריח.

נתחיל מזה שהכתיבה עצמה היא משהו שלא נתקלתי בו קודם. הכנות וחוסר הפילטרים נגעו לי ישר בלב. הסופר - אדם מחוספס וקשוח ונקרא לילד בשמו - עבריין, כותב בצורה כל כך אמיתית וחושף נפש רגישה וייחודית מתחת לכל מעטה הקשיחות. יש לו צמא בלתי נדלה ללמוד, לחוות, להרגיש והוא חברותי וחבר אמיתי, מקבל אדם, אמיץ, ובאמת טוב לב והגון וזה דיסוננס עוצמתי במיוחד.

התיאור של הודו (והייתי שם בעצמי מספר חודשים) נגע בי בנקודות מוכרות ופשוט היה מושלם בעיני. תיאור לא יומרני, אמיתי ומרגש. הוא אף גרם לי להסתכל על הודו בצורה שונה ומארץ שחשבתי אותה למלוכלכת, פרובוקטיבית, המונית ומשוגעת היא הפכה לקסומה, מרגשת ועוצמתית והאנשים בה - אנשים טובי לב, מסתפקים במועט, ענווים, מאמינים ובעיקר אמיצים.

שלוש התכונות שאני מנסה ליישם בחיי במאמץ עילאי ומאמינה שיקרבו אותי לאושר הן: "אומץ, אהבה ואמונה" ואת אלו יש להם בשפע.

הרבה הערצה חשתי למספר לא מועט של דמויות בספר על יכולתן לחיות בתנאים מחפירים ועדיין להיות שמחים ללא תנאי ומאושרים כפי אולי שמעולם לא נוכל להרגיש אנו, המערביים.

לעיתים קרובות הרגשתי שאני נשאבת למילים הכתובות, מתרגשת, מזילה דמעה והופכת לאחד עם הסופר.

עם זאת, לא יכולתי שלא להתפקע לפעמים מצחוק מהקלישאות - נראה כי הסופר חלם להיות סוג של משורר רומנטי וכמעט בתום כל פרק הוא מסיים בכמה משפטים מטאפוריים מליציים במיוחד: " היה עולמינו טוב יותר משום שהללבות והחיוכים ששלטו בו היו כמעט טהורים וחפים כעלי הכותרת שפרפרו בשערינו ונצמדו לפנינו כמו דמעות לבנות דוממות"..., ומצפוני היה שקט ורחוק כמו הכוכבים", לבי היה אסיר כפי שרעם מזעזע ענפים של ערבה".. ועוד ועוד....