הגיגים בעקבות "אישה בורחת מבשורה" מאת דוד גרוסמן
אחרי הפוגה לא קצרה מקריאת ספרות ישראלית, החלטתי – מתוך סקרנות גרידא שנתעוררה בחלקה מדברי השבח של מנחם פרי, עורך הספר – לקחת לידי את "אישה בורחת מבשורה".
איני חושב שהייתי יכול לבחור ספר יותר "ישראלי" מזה.
מעולם לא כתבתי ביקורת ספונטאנית על ספר שקראתי. אולם בתום הקריאה חשתי שדווקא הספר הזה מחייב אותי לחרוג ממנהגי.
קריאתו כמסע המפרך עצמו אותו עוברת אורה, גיבורת הספר, במהלכו. גרוסמן מביא בפני הקורא מנות גדושות של רגשות שקשה להישאר אדיש אליהן, ומכאן שקשה לקרוא את הספר במקטעים ארוכים. לא אחת מצאתי עצמי מניח אותו מידי כדי "לקחת נשימה". גרוסמן הוא רב-אמן בפריטה על נימי הנפש הישראלית העדינים ביותר, כפי שהוא גאון בפיסולה של השפה העברית כרצונו. למעשה, אופן הכתיבה המהפנט שלו ושפתו הייחודית הן אולי כוחו העיקרי של הספר והמנוע האמיתי שדרבן אותי ללוות את המסע הארוך הזה עד תומו.
מעלה נוספת כאן היא יכולתו המרשימה של הסופר "להיכנס לנעליה" של אישה ולחיות את המציאות הישראלית מתוך הוויה נשית המתבגרת במהלך הספר.
מדובר בקריאה מומלצת ביותר. זאת למרות שהספר מרגיש ארוך מדי, אפילו אם נביא בחשבון שבמרכזו תיאור חיים שלמים של מישהו (עופר) במילים בלבד. התחושה המייגעת משהו המלווה את הקורא בלב לבו של הספר אינה רק תוצאה של תשישות רגשית. היא טבעית גם אם מבינים שעיקרו הוא רצף של זיכרונות המפוזרים בזמן ובמקום, ולא נראטיב עלילתי מקובל.
בביקורות אחרות על הספר נאמר כי הוא "קריאת חובה לכל ישראלי" או שהוא "הספר המכונן של הספרות הישראלית במאה ה-21". למרות שאני בהחלט מצטרף למרבית השבחים הנערפים עליו, יש לי בעיה עם הגדרות מסוג זה. בעיקר משום שישראל – כפי שהיא מצטיירת בספר – היא בבואה חלקית בלבד מן ה"ישראליות" האמיתית (על כל הבעייתיות שיש בהגדרת המושג הזה) של העשור וחצי האחרון, שהיא רבגונית אף יותר מהמתואר בו והווייתה כוללת רבדים שגרוסמן נזהר (במתכוון, אין לי ספק) מלגעת בהם. שכן גם אם קל לראות באורה עצמה מעין מטאפורה לחברה הישראלית החצויה, ובמשפחתה (אילן, אדם, עופר וגם אברם) השלכה אל אתוס הצבר הקלאסי ומקומו של הגבר בחברה הישראלית, הרי שלרוב מסעה של אורה חושף אספקטים חלקיים בלבד בהוויה הישראלית. כלומר, מה שעל פניו נקרא כמפגשים מקריים (לאורך המסע) עם נציגי קבוצות שונות בחברה ובאמצעותם חשיפה והארה של המרקם החברתי הישראלי, מתברר כבחירה סלקטיבית מאוד כאשר רק קבוצה אחת – ערביי הארץ (באמצעות סיפורו של סמי) – יוצאת "מורווחת" ומקבלת בספר את העומק הרעיוני הרחב ביותר. קשה אם כך להימלט מהשקפתו הפוליטית של גרוסמן, שכן היא באה לידי ביטוי לכל אורך הסיפור.
עבור אורה הישארות בביתה הירושלמי משמעותו התמודדות עם המוות. אז היא בורחת (זהו המניע העיקרי לסיפור כולו, וכל ההיגיון המנומק מאחורי "סרבנות הבשורה" שלה הוא לא פחות ממבריק). ירושלים, לב לבו של הסכסוך, מצטיירת כמקום שעל ישראלי להימלט ממנו אם ברצונו להישאר שפוי (בדיוק כפי ש"היציאה מהדעת היא הדרך היחידה שפלסטיני יכול לצאת היום בלי מחסומים ורישיונות ובדיקות על כל הגוף") ; כל מחשבה על חזרה לירושלים מלווה אצל אורה בחרדה גדולה.
אז היא נמלטת לצפון ולוקחת/חוטפת בדרך את אברם.
תיאוריו של גרוסמן יפהפיים, אולם רוחב היריעה של המסע הרב-מימדי הזה רק מדגיש את מה שחסר בו. מחד זהו שיר הלל וגעגוע, ומאידך מהלך עיקש של הלקאה עצמית. געגוע לישראל אחרת, תמימה וירוקה וראשונית שהייתה פעם, עוד בטרם הרוסים והאתיופים ובועות ההיי-טק וכרישי הנדל"ן. אבל גם הלקאה עצמית וחרדה תמידית מן השכול, כאשר נתיבם של אורה ואברם משובץ בכפרים ערביים נטושים, קברי שיך או אנדרטאות לחללים. אך אין הוא עובר דרך שרידי בתי כנסת עתיקים, למשל. ההתפעלות מן הארץ היא חיצונית. האדרת נופיה (שוב, כתובה לעילא ולעילא) תוך פסיחה על רבדים אחרים של נסיבות הימצאותנו דווקא במרחב הגיאוגרפי הזה, יש בה מעין טעם לפגם כי היא מסגירה שוב את נקודת מבטו הפוליטית של המחבר. זאת בשעה שהספר מנסה להעפיל אל נקודת תצפית גבוהה, חובקת-כל, המשקיפה על ההוויה הישראלית העכשווית בכללותה. הדבר מזכיר לי במעט את העצרות הנערכות בת"א מדי שנה לזכר יצחק רבין ז"ל. למרות הכוונה הרשמית להפוך אירוע זה ליום זיכרון לאומי המאחד את כל העם, הוא הפך בפועל לנחלתו של ציבור אחד בלבד. ולא נראה נכון להיום כי יש בכוונת המארגנים לשנות זאת.
גרוסמן בחר להעמיד במרכז ספרו אישה. הדרך בה הוא מערטל אותה בפני הקורא עד לרמות האינטימיות ביותר ראויה להערצה. עד כדי כך, שלא אחת במהלך הקריאה תהיתי כמה גברים יוכלו לקרוא את הספר הזה מתחילתו עד סופו. כי באורה מוחצנת ומוקצנת הנשיות – ובעיקר הרגש הנשי - עד לרמה שלעתים בודדות גובלת באבסורד ("והיא נאנקת בבלי דעת, מהדקת את רגליה זו אל זו, ובטנה נסערת אל החמדה הגלויה שבה היה אוחז את פנקסיה") או אפילו פוגמת קלות באמינותה (כשאורה, כבר אם לשניים ובת 32 בקירוב, מגיבה לסלידתו של עופר הקטן מבשר כשהיא מבשלת ומרגישה כי "בפעם הראשונה בחיי תפסתי מה זה שאנחנו אוכלים יצורים חיים, שאנחנו הורגים אותם בשביל לאכול אותם".)
אכן, בפריטתו על הרגש אצל קוראיו, ובעיקר באמצעות אורה, יש וגרוסמן הולך רחוק מדי. הוא אף מקצין זאת בהצמידו אליה את אברם, קהה חושים ואטום, המתעורר מ"תרדמתו" לאט מאוד במהלך המסע (כמובן אורה היא זו המצליחה להגיע אליו, כפי שהיא נוגעת בנו).
אז קל להתאהב בה, באורה, על רגישותה האנושית ויופייה הפנימי. אך בנקודות מסוימות הדעת מתקשה להאמין שמדובר בישראלית שגדלה כאן, עשתה צבא ועברה שלוש מלחמות, כאשר הטראומות של מלחמת יום כיפור התקרבו אליה עד מרחק נגיעה (אברם ואילן). איך תיתכן כזו נאיביות ושבירות – ילדותית לפרקים – אצל צברית בת 50 שעברה את מה שעברה אורה?
אולם מדובר במעידות ספורות, גם אם מורגשות, בסך הכל המרשים מאוד. הספר צובע בצבעים עזים את מלאכת הקיום של המשפחה הישראלית, ומעל לכל מותיר אצל הקורא את החשיבות בהערכת כל רגע ורגע בחיים ולו הקטנטן והזניח ביותר. לאורה יש אולי זיכרון פנומנאלי על-אנושי ואולי זיכרון נורמאלי לחלוטין, זה לא משנה. דרכה אנו למדים להוקיר את הדרך, יותר מאשר את היעד. כי דווקא במציאות השבירה, הבלתי צפויה שלנו, בה הנורא מכל יכול ליפול עליך בכל רגע נתון (וגרוסמן חווה את הנורא מכל), דווקא כאן חשוב לזכור את הדברים הקטנים, הטריוויאליים כביכול, אבני הדרך הקטנטנות המרכיבות את מסלול חיי היום יום.
"אישה בורחת מבשורה" פורש בפנינו מסע פיזי ונפשי. מסע של הישרדות מתמשכת המשובצת רגעי אושר קטנים. מסע, שלמרות מגרעותיו הנקודתיות, שווה בהחלט לקחת.
למרות הכל, זהו ספר בלתי רגיל.
