זו אינה ביקורת כי אם מכתב אהבה. מכתב אותו חיכיתי לכתוב כבר זמן רב, ולא מצאתי את המילים להביע את נימת הרגש המדוייקת. בתמונת הפרופיל שלי אני יושבת בשדה התעופה של עמאן, ירדן, מחכה לטיסה לישראל בחזרתי מניו יורק ו'הסמל האבוד' בידיי. חמש שעות המתנה ברוטו שרק רציתי שתמשכנה עוד קצת כדי שלא אצטרך להתנתק מהספר. דן בראון כותב נפלא, מותח, מרתק - זה לא נתון לוויכוח, זו אקסיומה. אבל ב'סמל האבוד' הוא מתעלה על עצמו פי כמה וכמה, מה שמגביר את חוויית הקריאה לרמה כמעט בלתי אפשרית. מעבר לניסוח המדוייק והמבריק, הכתיבה שלו היא תבונתית ובונה לך חיים שלמים; לא את החיים של גיבוריו, אלא את חייך שלך - הקורא. הוא לא מספר לך מה את אמור לדעת, אלא משתף אותך בהליך מבראשית כך שתגיע לידיעה בעצמך. יכול להיות שהספר נקרא לרוב כספר מתח עלילתי, אבל בשבילי בלטו מעל הכל ערכי החיים, המסורת, הדת והאנושות. וכל זה גם מפחיד אותי מאוד: האם אנחנו אלוהים, בני עליון? בסיכומו של דבר, ובשפה הרבה פחות יומרנית: עברה שנה מאז התוודעתי לנפלאות הספר והסופר - ואני מאוהבת! :-)

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי: יונה ונער, ואני. את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה? ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון. אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי. זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו. ומאז - אני מאוהבת.

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי: יונה ונער, ואני. את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה? ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון. אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי. זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו. ומאז - אני מאוהבת.

ראשית, בן שכותב ספר על אביו בגוף ראשון, כאילו האב הוא זה שכותב את זכרונותיו לאחר מותו - כבר קניתי. אבל מעבר למה שאפשר להחשיב כגימיק ספרותי ומוכר כי "כזה עוד לא היה" הספר הזה מלא בדברים טובים ואמיתיים. כל המרכיבים שהופכים ספר לסיפור: אנשים, צחוק, בכי, אהבה, מוות, תחייה. ועוד כמה הרפתקאות לקינוח. אחרי כמה דפים ראשונים, כבר שכחתי להזכיר לעצמי שיאיר כתב את זה, ולא טומי, כי הוא ממש משכנע. ויש בספר הזה המון תובנות ואמירות לחיים של אנשים ומאורעות גדולים, ויש בספר הזה המון רגש אותנטי ופשוט, ויש בספר הזה לב פועם של מילים ובני אדם. ויש בספר הזה בעיקר המון דברים שתופתעו למצוא על גיבור הספר, ועל עצמכם. ואחרי כל זה, אפשר רק למות מקנאה.

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי: יונה ונער, ואני. את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה? ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון. אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי. זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו. ומאז - אני מאוהבת.

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי: יונה ונער, ואני. את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה? ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון. אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי. זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו. ומאז - אני מאוהבת.