לפני כשעתיים השכבתי את בתי לישון, ובין השאר הקראתי לה את שלושת הסיפורים ב'דירה להשכיר'.

קראתי בפורומים שני דיונים: האחד, בנושא השלום, והשני בנושא עלילה מול כתיבה, על שניהם אני יכולה לחוות את דעתי בחוות הדעת שלי על'דירה להשכיר' (ואני מעדיפה את הביטוי 'חוות דעת' על המילה 'ביקורת', כשמדובר בנכסי צאן ברזל, מפאת הכבוד).

ואתחיל בעלילה מול כתיבה. מה שהופך, לדעתי, ספר לספר טוב הוא משהו המשותף הן לעלילה והן לכתיבה שאני יכולה לכנות אותו, בהעדר מילה אחרת, קצב. הן פשוטו כמשמעו והן במובן מופשט יותר. ב'דירה להשכיר' הקצב, פשוטו כמשמעו, מקסים. מה שהופך אותו לנעים לקריאה ולהקראה. כנראה, ילדים רגישים לנושא הקצב, כי בתי מבקשת לשמוע את הסיפור שוב ושוב, למרות שחלק גדול מן המילים בו אינו שגור על פיה וספק אם היא עומדת על משמעותו המלאה.

ולנושא השלום:
כדי להגיע למצב האידילי:
'כך בעמק יפה בין כרמים ושדות,
עומד מגדל בין חמש קומות.
ובמגדל גרים עד היום,
שכנים טובים חיי שלום.'
צריך שתגיע יונה. אחת שמוכנה להתפשר על דירה צרה וחשוכה כדי לחיות בשכנות טובה, וגם רואה את הטוב והיפה בכל אחד. (טקסט פוליטי? הטקסט לא שלי.)
אבל בעולם יש הרבה נמלים חרוצות שבזות לעצלנים, ארנבות אמהיות שלא רוצות לחשוף את ילדיהן לנהנתנות, זמירים מתנשאים שלא אוהבים רעש והרבה הרבה חזירים שלא נאה להם ולא יאה להם. אז איפה אנחנו ואיפה השלום.
מצד שני, אם כולנו היינו יונים, יושבים בחדרנו הצר והומים יום יום, היה קצת משעמם, לא?

מעבר להגיגים אילו, מדובר בספר ילדים נפלא, עם איורים (של שמואל כץ), שהם, בעיני, בין פסגות היצירה בתחום, במיוחד כשמדובר בשלושה צבעים בלבד. הן הסיפורים והן האיורים מלאי הומור ברבדים שונים הפונה לכל גיל, ובעלי מסרים לא מוסרניים.
אני, באופן אישי, מלאת הערצה לאבא של ענת העייף והמבולבל ועם זאת סבלני באופן מעורר קנאה.

אגב, קראתי גם באחד הפורומים (אני חושפת את עצמי כקוראת כפייתית) תלונה על אורכן של חלק מהביקורות.
אני מתגלה כגרפומנית לא קטנה (הפעם באמת נראה לי שעברתי את אורכו של הספר המדובר) אז עם הקוראים סליחה.

צללתי לתוך הספר המדהים הזה כמו לתוך חלום, ולא הייתי מסוגלת להתנתק ממנו. קסם כמעט בלתי נסבל - זו מילת מפתח עבורי בתיאור ההתרשמות ממנו.
זהו ספר על ערכים נצחיים - על אהבה ובדידות, בגידה ונאמנות עד מוות, על שנאה בלתי אנושית וכנגד האדיבות, המסירות וההקרבה האמיתיים, ללא חשבון וללא גבולות.
זה לא רק ספר על אהבה לספרים, הרגשתי שבראש ובראשונה זהו ספר על בני אדם , על יופי שבאהבה וידידות, על התגברות על סבל וכאב, שהחיים לפעמים נושאים בתוכם, על נסיונותיהם של הגיבורים לבנות את עצמם ואת אישיותם ולא לאבד צלם אנוש בשום מצב בחיים.
אגב, תיאורים היסטוריים של מה שהתרחש בזמן מלחמת האזרחים בספרד, במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה לא הרשימו אותי במיוחד ולא תרמו להבנת הנושא, הם נראו לי מבלבלים ולא מספיק בהירים. אבל המחבר ללא ספק הצליח להעביר את הרגשות החוויות והתחושות של אנשים, ובעזרתם להכניס אותנו לאווירה יחודית של ברצלונה באותה תקופה:
אווירה של רודפים ונרדפים, של פער תהומי בין עשירים חדשים לבין אליטות ישנות שהפכו לעניים וחלשים מבלי אפשרות להסתגל למצבם החדש, אווירה של פחד, ייאוש ולמרות הכל תקווה.
עבורי העלילה של הספר היא משנית, למרות שעד אמצע בערך עקבתי במתח מסוים אחרי המתרחש. אחר כך כבר הבנתי, מה צפוי בהמשך והתרכזתי ביופיו המיוחד של הספר - נהינתי מאמרות שנונות הפזורות בשפע בכל עמוד, מחוכמת חיים, משפה רהוטה היוצרת תחרה של מילים ומשפטים.
לסיכום אביא משפט שמאפיין, לדעתי, את הספר:
"הוא מסוג הספרים שבמהלך קריאתם אתה נקרע בין הרצון לדעת, מה כתוב בהמשך, לבין הצורך לקרוא פעם נוספת את העמוד הקודם".

לבד בברלין נכנתב ע"י פאלאדה בהשראת תיק מהגסטפו שהוא קיבל משר התרבות המזרח גרמני לאחר המלחמה. פאלאדה שחווה על בשרו את התמודדות עם הגסטפו (ואף הושם בהסגר בבית מחסה לחולי נפש בזמן המלחמה) נותן בספרו עדות מיד ראשונה על הפחד בגרמניה בזמן המלחמה.


פאלאדה מציג את גרמניה דרך בית מס' 55 ברחוב יבלונסקי בברלין. הפריסקים פעילי המפלגה ברשות הבן שלהם בלדור שעתידה בפניו קריירה גדולה בS.S.
הבורקהאזנים העניים במרתף הבנין. משפחת רוזנטל היהודים בקומה האחרונה וגיבורי הסיפור הקוונגלים
שהם למעשה הלב של הסיפור.

יש כל כך הרבה דמויות בסיפור אבל אני רוצה להזכיר רק אחת. קומיסר אשריך שהינו קרימינולוג בשורות הגסטפו. הדמות שלו מאוד הזכירה לי את דמותו של קולונל הנס לאנדה מסרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". גם אשריך בצורה דומה מוצג כאדם אינטיליגנט ש"רק" עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. לטעמי זאת הדמות המרתקת ביותר הסיפור שמוצגת כעליונה מבחינה אינלקטואלית אך עדין כפופה תחת הס.ס אוברגרופנפיהרר פרל המפקד שממונה עליו. באמצעות סיפורו של אשריך פאלאדה מדגיש שאף אחד לא חסין בפני הס.ס והגסטפו כולל אנשיה.


הסיפור מצליח לקחת אותנו לשלל דמויות ושלל מקומות ונותן לך תמונה של גרמניה בזמן המלחמה. פלאדה מתרכז בברלין ובגסטאפו כמרכז הסיפור ולכן ההפצצות שחוו הגרמנים בזמן המלחמה הן חלק זעום בסיפור זה.

אני אישית לא חושב שעיתוי פרסום הספר בא במטרה להראות את גרמניה האחרת מכיוון שמבחינתי הספר ממש לא מנסה להראות גרמניה אחרת. הסיפור שלנו לא ניבנה סביב גרמנים אינטלקטואלים אלא סביב אנשים פשוטים.הרבה דמויות כאן הן אנשים חסרי השכלה שהניתוח של התרחשות המלחמה מבחינה מצפונית בכלל לא נוגע אליהם אלא רק הפחד מהגסטפו והמפלגה שאליה הם לא משוכיים. הדמויות לרוב מביעות "התנגדות" למשטר רק כאשר משהו אישי קורה להם ולא בהתיחסות לשלטון הנאצי מבחינה מוסרית בתמונה הגדולה.