ספר מיוחד, תיאור חייהם של עולים חדשים בשכונה ירושלמית (שכונת הבוכרים)משפחה מטורפת שהסופר מצליח להכניס את הקורא לאוירת התוהו ובוהו של השכונה עם החשיבה צרת האופקים של דייריה. הסיפור מתייחס לתקופת שלטון הבריטים השנואים, אוייבי העם, והצ'כנזים החילונים, לא עלינו, מחוסר ברירה נתקלים כולם זה בזה ומשרתים זה את זה. סיפור על דעות קדומות גלותיות, דרך עיני ילד קטן ונבון בתוך השיגעון הגדול.

לא רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני עדיין לא רוצה.
מדוע?

יש ספרים שמזהים את הלב שלך ואתה את שלהם.
לקרוא אותם מרגיש כמו שיחה בין אדם לבין עצמו,
כמו שתי מראות המשתקפות זו לזו בתדהמה ובאהבה.
אתם חולקים איזה פצע, כישלון ייחודי, איזו היסטוריה בראשיתית.
אתה מכיר אותו, מזהה את הDNA שלו
הוא-הוא הספר הסודי שלך.
כששמו יעלה בשיחה תתרגש מעט,
וכשאחר יקרא בו- תחייך אל כריכתו כממתיק סוד.

לעולם לא תוכל לנקד, לציין או להעריך את משקלו הפרוזאי, איכותו הכתבנית
ולטמא את החוטים העדינים שנקשרו ביניכם.

ולכן, אסיים פה.
ורק אבקש, שבקריאתכם
בין דף לדף- מיסרו את אהבתי.

3>

הרבה אנשים לא יבינו למה (ובעצם גם אני), אבל מאוד אהבתי את "מאה שנים של בדידות".
יכול להיות שהספר הגיע בדיוק בזמן המדויק שמשהו במוחי היה זקוק למעין פנטזיה שכזאת, וכמו שאוהבים מאכל או שיר מסוים בגלל שטעמת אותו בזמן היותך מאושר, כך הספר נגע בי, וכמו גם כן הפנטזיונר גבריאל גרסיה מרקס.

מאז קראתי כמעט את כל מה שכתב, ספרים שמנים, וסיפורים קצרים – חלקם אהבתי עד בלי די, חלקם רק די, אבל משהו בקסם של מרקס תמיד השאיר אותי עד הסוף.

ב-"ידיעה על חטיפה" השתלבו לי שתי אהבות – אהבת מרקס ואהבת הידע ההיסטורי – ובכל זאת חיכיתי זמן רב עד ששקעתי בספר המטלטל הזה – "ידיעה על חטיפה".

הרעב לדעת, משגע אותי - מהחמר-רוז' לאירלנד המתמרדת, מקנדה הצרפתית לסין הקיסרית – איזה סלט אקלקטי שמתוכו כמו בתורת כאוס מטורפת, אני מנסה למצוא תשובות למה שאני רואה היום.

גם פבלו אסקובר שיגע אותי, שמעתי את השם ,עוד שהייתי נער, בשולי החדשות כמעין גרסה אלימה יותר ומתוחכמת יותר של הרע הפסיכופט אך הנערץ על חלק מהעם – והרעב לדעת זמזם לי באוזן וחיכה שאגלה את סיפורו.
גם סיפורה של קולומביה שמטלטלת בין גן עדן פנטסטי לגיהינום עקוב מדם... בין מַקוֹנְדוֹ למֵדֵיִין... קולומביה של כדורגל נשמה ושל אנדרס אסקובר שנורה ונרצח על רקע שער עצמי אומלל – קולומביה הזאת, אהובתו של מרקס, סקרנה אותי.

והינה המזון לרעב "ידיעה על חטיפה" – ספר של העיתונאי גבריאל גרסיה מרקס.
כן לא טעיתי, מרקס הוא גם סופר וגם עיתונאי, "ידיעה על חטיפה" הוא סיפור אמתי עיתונאי מרתק על קולומביה של שנות השמונים והתשעים, הנקרעת מאלימות ועומדת על סף התפרקות.