"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן) סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר. מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר. מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה. מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות. למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו. הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן) סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר. מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר. מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה. מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות. למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו. הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן) סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר. מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר. מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה. מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות. למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו. הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

בעקבות הביקורת המסקרנת של עמיחי פישמן רכשתי את הספר ותכף התיישבתי לקרוא אותו. הטרובדורים הפרובנסלים (חבל אקוויטניה), הטרוברים (צפון צרפת) והמינזינגרים (גרמניה), היו משוררים ומלחינים שחיו ופעלו בחצרות מלכים ואצילים של המאות ה-11 וה-12 במרחב של פרובנס-אקוויטניה, צפון ספרד, דרום איטליה, צרפת וגרמניה. חלקם היו מלכים ואצילים בעצמם, חלקם נדדו בין חצרות וחיפשו אחר חסות של בעלי כוח וממון, חלקם ראו את עולמם בחייהם וחלקם חיו בדלות ונרדפו על דעותיהם, אותן הביעו בשירה. חלקם הלחינו את שיריהם, שרו אותם וליוו עצמם בכלי נגינה, וחלקם לוו בז'נגלרים ('חוגלרים' בספרדית), זמרים נודדים ששרו ונגנו את שיריהם והפיצו אותם ברבים. השירים נסובו על נושאים של אהבה חצרונית, פיזית ורוחנית, שירי תהילה וקינה לבני אצילים (בדרך כלל לפורסי החסות על המשורר), הרהורים מופשטים או מעוגנים במציאות היומיום, ביקורת חברתית ופוליטית וארס פואטיקה. חלק מהשירים הם העדות היחידה שנותרה בידיינו על דמויות מהתקופה, וחלק מהשירים בלתי מובנים לנו כיום, אף שלבני התקופה היה ברור כשמש על מי ועל מה מדובר. הספר "שירת הטרובדורים" עשוי לעניין גם את מי שאינם מתעניינים בשירה, מפני שמעבר להסבר על הסוגות השונות של השירה הימי-ביניימית שמקורה בפרובאנס (כיום, חלק מצרפת), הוא מעגן את סיפור התפתחותה ואת תכניה בהיסטוריה ובמבנה החברתי של מערב אירופה של המאה ה-12. סיפורי חייהם של הטרובדורים הבולטים שבשירהם בחר אריה סתיו להתמקד, שופכים אור על יחסה של אצולת התקופה לאומנויות ולאומנים ועל יחסי פיאודל-וסל. התמות של השירים והרומנסות מספרים את קורותיהם של בני התקופה, וכן סיפורים ואגדות עבר, וחושפים את חיי חצרות האצילים בני התקופה ואת עקרונות האהבה החצרונית. לא כל השירים מעניינים כשלעצמם, ושאלת איכות התרגום ונאמנותו למקור (תוכנית ומבנית) היא שאלה שאני לא יכולה לענות עליה, אבל אפשר לזהות את סוג הסיפורים והעלילות שהמשיכו וממשיכות להדהד בספרות המערב במשך שנים רבות ועד ימינו, ומעידות על ההשפעה מרחיקת הלכת של שירת הטרובדורים על תרבות המערב לשלל סוגותיה. אריה סתיו לא חוסך מהקורא את דעתו על איכות השירה, לפעמים זה מנומק ולפעמים פוגם באיכות האקדמית של הספר. מפאת קוצר המקום, לעתים הוא נאלץ לחתוך 'בבשר החי' של השירים, וזה מצער אבל כנראה בלתי נמנע. בספר מופיעים קטעים מרומנסות שהייתי שמחה לו היו מתרגמים אותן לעברית במלואן (הסיכוי קלוש, כמובן), כמו למשל הרומנסה של כרטיין דה טרואה על סיפור אניד וארק (ותודה על המאמר מאיר העיניים של ד"ר לילי גלזנר על הקריאה המרובדת ברומנסה הפרובנסלית, שמצורף לאחרית הדבר). סתיו גם מביא בספר קישורית לאתר עם שיחזורים של מנגינות לחלק מהשירים (trobar.org), וזה מקסים בעיניי, כי אני אוהבת מאוד להאזין למוסיקה ימי-ביניימית. לסיכום, נותרתי אחרי סיום הקריאה של הספר וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה להמשיך ולקרוא על משוררי התקופה ואת שיריהם. בעיניי הנושא מרתק ומעלה מחשבות מגוונות על החברה האירופית בימי הביניים שהיתה פחות חשוכה והרבה יותר חופשית במנהגיה ממה שנהוג לחשוב; על עקרונות האהבה החצרונית כפי שהופיעו מאוחר יותר במאה ה-16 בספרות האבירים שממנה 'הושפע' דון קיחוטה, ובמאה ה-17 בספרה של מדאם דה לפייט, "הנסיכה דה-קלב"; ואיך הפכו לבסוף לגרוטסקה דוחה ומגוכחת במאות ה-17 וה-18 בחצרו של לואי ה-14 ועד המהפכה הצרפתית. ועוד המלצה קטנה: לחובבי ההיסטוריה, כדאי מאוד לקרוא על הקיסרית מוד ובעיקר על אליאונור מאקוויטניה - דמות היסטורית חד פעמית ומרתקת מאין כמותה, מהחביבות עלי (הופיעה במחזה של ג'יימס גולדמן ובסרט של אנטוני הרווי, "אריה בחורף", אף שהמחזה עשה לה עוול).

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן) סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר. מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר. מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה. מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות. למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו. הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן) סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר. מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר. מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה. מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות. למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו. הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.