המשכתי לספר הזה מיד אחרי שסיימתי לקרא את הראשון. מה שאהבתי בו, זה ששנאתי את הגיבורה. שנאתי אותה ואהבתי אותה ולא יכולתי להפסיק לקרא. זה ממש כיף כשיש ספר שמעורר בך רגשות כאלה חזקים.קראתי אותו ביום אחד. היה מעולה (הסרט גרועעעעע!)

לפני שחובבי שר הטבעות משתלחים בי בזעם, אקדים ואומר שהדירוג שלי במקרה זה לא מעיד על זה שאני חושבת שהספר רע, אלא פשוט שהוא ממש ממש לא לטעמי. רקע היסטורי למען גילוי נאות: מעולם לא הייתי חובבת מד"ב. אפילו די נרתעתי מזה, גם בספרות וגם בקולנוע. אבל, כשיצא שר הטבעות הראשון לקולנוע, החלטתי לשמור על ראש פתוח והלכתי לקולנוע. "וואו!" - זה מה שחשבתי כשיצאתי מהסרט וכתולעת ספרים מושבעת, ישר הלכתי לחפש את ספר ההמשך (למה לחכות לסרט?)... אז זהו, שלא. אני הבן אדם הראשון שיסכים שהספר תמיד יותר טוב מהסרט, אבל במקרה הזה נשברתי באמצע (וגם זה לא קורה כמעט אף פעם). בסרט יש פרצוף ונוף שאליהם ניתן לשייך את הדמות ולכן קל יותר ופחות חשוב לזכור את השמות. לא כך בספר, שם הלכתי לאיבוד לגמרי, לא ידעתי מי זה מי, לכולם שמות ארוכים ומסובכים ואני אפילו לא אתחיל לדבר על השמות של המקומות (נכון שמצורפת לספר מפה, אבל במעבר בין העמוד שקראתי למפה כבר הספקתי לשכוח את השם המסובך). עוד אספקט שלא דיבר אלי - השירים... אני לא חובבת של ספרים או סרטים שכוללים שירים וזה גרם לי קצת להרגיש לא נח. טולקין בספר בונה מציאות אחרת, יקום מקביל שיכול להיות נהדר לבעלי דמיון מפתוח במיוחד וזיכרון צילומי. אני כנראה, פשוט לא בנויה לזה.

אני מאוד אוהבת את הספרים של בעלה - ג'ונתן קלרמן. וכשהייתי בחנות ספרים ונתקלתי בספר שלה אמרתי לעצמי "או, איזה יופי, עוד קלרמן שכותב ספרי מתח" וקניתי. מי שקורא ג'ונתן קלרמן יודע, שהמוטיב היהודי מופיע בכל ספר בצורה שהיא. הסופר יהודי והדמות שלו גם כן, ופה ושם יש אזכורים (מי שלא יהודי כנראה שלא ישים לב). אצל פיי לעומת זאת , זה מוגזם. הגיבור של ספריה הוא חוקר גבר, יהודי עם משפחה יהודיה. הבעיה שלי היתה שכל פעם שהחוקר היה תקוע בחקירה מסיבה כלשהי, היה מגיע לאשתו הביתה, וזו היתה מדברת על האמונה ועל האל וכל מיני אמרות מהיהדות. מעבר לזה יש גם אזכור מורחב מדי של משפחה וחגים וכאלה...אולי שיקוף של מה שהולך בבית? לא יודעת ולא מעניין אותי. אם הגיבור הוא גבר שיחשוב לבד. היתה מיטיבה לעשות את הגיבורה שלה אישה ולגמור עם זה. הסיפור עצמו לא רע, פשוט כל מה שבאמצע הרס לי.

בכללי אני לא נמשכת לז'אנר הבדיוני מדי, ובוודאי לא כזה שמערב חלליות. עם זאת, הצליחו לשכנע אותי לקרא את הספר. לא הצטערתי. מה שבהתחלה נראה כערמת שטויות מבולגנת על עולם אחר, מסתדר למבט הומוריסטי על העולם שבו אנו חיים. ספר כייפי ומשעשע

קראתי אותו אחרי כמה המלצות ולאחר שקראתי את "משאלה אחת ימינה" שאהבתי. לא התלהבתי בכלל, היה מייגע ופשוט הרגשתי שזה לא זז. הפסקתי באמצע (ואני לא אחת שמתייאשת בקלות).

ספר מקסים שמצליח לדבר על השואה בשפה של ילדים תוך כדי נגיעה בפנטזיות שלהם. מקסים.