מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.