המחברת כתבה גם את הספר "לפני שהיינו שלך" שמזכיר את "ספר החברים האבודים" (ספווילר שכתוב על הכריכה - שניהם עוסקים בשתי גיבורות מתקופות שונות, מתארים מגמה מזעזעת מהעבר ומקשרים אותה להווה. שניהם עוסקים במשפחות שהופרדו.) אבל בעוד "לפני שהיינו שלך" זכור לי כספר קשה ועצוב, הספר הנוכחי היה לי קל יותר לקריאה. גם הוא משלב סיפור מזעזע, אבל בצורה אופטימית יותר. (אזהרת ספויילר לשני הספרים - אולי ההבדל המרכזי הוא שהני בסוף התאחדה עם משפחתה, בעוד הגיבורה ב"לפני שהיינו שלך" לא) בספר יש שתי גיבורות - הני בת ה18 בשנת 1975, כעשור לאחר תום מלחמת אזרחים האמרקאית.. הני ומשפחתה היו עבדים. במהלך המלחמה, הם נגנבו ונמכרו לאנשים שונים. הני היחידה שהוחזרה לבעלים המוכרים, ו12 שנים לאחר מכן עוד מתאבלת ותוהה מה קרה למשפחתה. הגיבורה השנייה היא בני בת ה25(אני חושבת) בשנת 1987, שקיבלה משרת הוראה בעיירה קטנה בלואיזיאנה. בני מתחילה ללמד בתיכון שכולל בעיקר ילדים מרקע סוציו-אקונומי קשה והדבר האחרון שמעניין אותם זה ספרות. הספר כתוב בגוף ראשון משתי נקודות המבט לסירוגין(פרק של הני ואז פרק של בני וחוזר חלילה). אהבתי את שתי הדמויות. הן היו אמיצות ואופטימיות בצורה מעט יוצאת דופן, ובכל זאת מעוררות הזדהות. זה לא כל כך הפריע לי, אבל רוב הפרקים נגמרים בקליף האנגר, ועכשיו צריך לקרוא על דמות השנייה כשאני רק רוצה לדעת מה קרה לאחר מכן. לסיפור של הני לקח קצת זמן להתניע, אבל היה שווה את הציפייה. אני ממליצה על הספר בחום. מחשבות ותהיות הכוללות ספוילרים: 1. בעיניי הבת של בני שנמסרה לאימות מיותרת לעלילה, במיוחד כשמגלים עליה בעמוד האחרון. הרגיש לי כמו ניסיון מיותר לסוף מפתיע. 2. היה חסר לי שלא כתבו על המפגש בין הני לאמא שלה ולמה אמא שלה לא באה לחפש אותה. היא יכלה לבוא לבית גוסט ולבדוק אם מישהו חזר לשם. 3. הייתי רוצה לקרוא יותר על לג'ונה. בגלל שיש שתי גיבורות, חלק מהדמויות לא קיבלו מספיק זמן מסך בעיניי.

המחברת כתבה גם את הספר "לפני שהיינו שלך" שמזכיר את "ספר החברים האבודים" (ספווילר שכתוב על הכריכה - שניהם עוסקים בשתי גיבורות מתקופות שונות, מתארים מגמה מזעזעת מהעבר ומקשרים אותה להווה. שניהם עוסקים במשפחות שהופרדו.) אבל בעוד "לפני שהיינו שלך" זכור לי כספר קשה ועצוב, הספר הנוכחי היה לי קל יותר לקריאה. גם הוא משלב סיפור מזעזע, אבל בצורה אופטימית יותר. (אזהרת ספויילר לשני הספרים - אולי ההבדל המרכזי הוא שהני בסוף התאחדה עם משפחתה, בעוד הגיבורה ב"לפני שהיינו שלך" לא) בספר יש שתי גיבורות - הני בת ה18 בשנת 1975, כעשור לאחר תום מלחמת אזרחים האמרקאית.. הני ומשפחתה היו עבדים. במהלך המלחמה, הם נגנבו ונמכרו לאנשים שונים. הני היחידה שהוחזרה לבעלים המוכרים, ו12 שנים לאחר מכן עוד מתאבלת ותוהה מה קרה למשפחתה. הגיבורה השנייה היא בני בת ה25(אני חושבת) בשנת 1987, שקיבלה משרת הוראה בעיירה קטנה בלואיזיאנה. בני מתחילה ללמד בתיכון שכולל בעיקר ילדים מרקע סוציו-אקונומי קשה והדבר האחרון שמעניין אותם זה ספרות. הספר כתוב בגוף ראשון משתי נקודות המבט לסירוגין(פרק של הני ואז פרק של בני וחוזר חלילה). אהבתי את שתי הדמויות. הן היו אמיצות ואופטימיות בצורה מעט יוצאת דופן, ובכל זאת מעוררות הזדהות. זה לא כל כך הפריע לי, אבל רוב הפרקים נגמרים בקליף האנגר, ועכשיו צריך לקרוא על דמות השנייה כשאני רק רוצה לדעת מה קרה לאחר מכן. לסיפור של הני לקח קצת זמן להתניע, אבל היה שווה את הציפייה. אני ממליצה על הספר בחום. מחשבות ותהיות הכוללות ספוילרים: 1. בעיניי הבת של בני שנמסרה לאימות מיותרת לעלילה, במיוחד כשמגלים עליה בעמוד האחרון. הרגיש לי כמו ניסיון מיותר לסוף מפתיע. 2. היה חסר לי שלא כתבו על המפגש בין הני לאמא שלה ולמה אמא שלה לא באה לחפש אותה. היא יכלה לבוא לבית גוסט ולבדוק אם מישהו חזר לשם. 3. הייתי רוצה לקרוא יותר על לג'ונה. בגלל שיש שתי גיבורות, חלק מהדמויות לא קיבלו מספיק זמן מסך בעיניי.

גילוי נאות - זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת אז ככל הנראה היא לא תהיה טובה. בכל מקרה, ממש אהבתי את הספר. עוד גילוי נאות - אני לא אוהבת לדעת יותר מדי על ספרים לפני שאני קוראת אותם אלא לחוות הכל עם הספר. אני מזדעזעת כשמבקשים ממני ספויילרים ויום אחד הסתובבתי במשך קרוב לשעה עם אצבעות באוזניים כי חברה שלי חשבה שזה מצחיק לנסות לגלות לי את הסוף של ספר כלשהו. לפעמים אני אפילו לא קוראת תקצירים ולוקחת ספר כי המליצו לי עליו או כי הכריכה נראתה מעניינת. העיקר שאני לא שופטת ספר לפי הכריכה שלו:) זה מה שקרה לי בספר הזה. הוא היה במדף הספרים החדשים בספרייה ונראה מעניין. אז עד השלב שבו אכתוב בפירוש *ספוילריים*, הביקורת שלי לא תגלה לכם יותר מדי על הספר. אני מודה שלא התאכזבתי לשנייה על הבחירה שלי בספר. נהניתי להכנס לראש של מים(ראשי תיבות של מרי איריס מאלון) ולחוות את העולם מנקודת המבט שלה. מים היא נערה מתבגרת מיוחדת במינה(שגם אוהבת לחשוב על עצמה ככזאת). הספר כתוב בגוף ראשון, בין אם בתיאור של מה שקורה ובין אם במכתבים שמים כותבת לאיזי(לא צפיתם את זה בא, נכון?) אם אצטרך להגדיר את הספר הזה במילה, המילה תהיה מסע. מסע במובן המילולי והמטאפורי. יותר מזה לא אגלה כי אני לא הייתי רוצה לדעת יותר. אם אתן.ם אוהבות.ים ספרים עם נערות לא שגרתיות, רוצו לקרוא. חצי ספויילר - יש בספר פגיעה מינית. *ספוילרים - בעיקר תהיות* התגובה של בק כשהוא מגלה מה האיש עם הפונצ'ו עשה הייתה לי מוזרה - הוא חיבק אותה. אני מבינה שהסופר ניסה לצייר אותו כרגיש, אבל זה לא רגיש לחבק בחורה שהותקפה מינית. בדיוק ההפך. תן לה לבחור במגע, אל תבחר בשבילה שהיא צריכה עכשיו חיבוק. באופן כללי, אל תחבקו אדם בלי לקבל את אישורו. סיימתי להרצות. לאורך כל הספר פחדתי שהסופר יעשה בסוף טוויסט סטייל המומינים(הכל היה חלום) ונגלה שמים דמיינה את הכל, והכי גרוע בשבילי - דמיינה את בק. היה רגע שהוא השלה אותנו שזה מה שקרה, ואז מים מצאה את המכתב ונשמתי לרווחה. גם אם בעולם שלי בק דמיוני, לפחות בעולם של מים הוא אמיתי. מעניין למה בחרו לתרגם את הספר כ"מכתבים לאיזי" ולא כ"אדמת היתושים". שם הספר באנגלית הוא Mosquitoland. אני מזדהה עם מי שכתבה שמה שאהבה בספר זה את כמות הדמויות והמציאותיות שבזה. חשבתי שארלין הולכת ללוות אותנו לאורך כל הספר והיא מתה לפני סוף השליש הראשון. חשבתי שהם ימצאו את אחאב רק בסוף הספר, והם מצאו אותו די מהר. חשבתי שבסוף יהיה מפגש מרגש בין בק לקלייר והיא תזכר בהכל. לא קרה. יכול להיות שפשוט פספסתי את זה כי לפעמים הלכתי לאיבוד בכתיבה של מים, אבל לא מגלים מה יש בקופסה של ארלין. אני מודה שלקח לי זמן לקלוט שקרתה תאונה. בהתחלה חשבתי שמים דמיינה וזה חלק מהטקס עם האודם וצבעי המלחמה. הספר הזכיר לי ספר שאני מאוד אוהבת - שני ירחים של שרון קריץ'. שניהם עוסקים במסע ארוך עם דלדיין בעקבות אם נעדרת. בכל מקרה, ספר מעולה.

המחברת כתבה גם את הספר "לפני שהיינו שלך" שמזכיר את "ספר החברים האבודים" (ספווילר שכתוב על הכריכה - שניהם עוסקים בשתי גיבורות מתקופות שונות, מתארים מגמה מזעזעת מהעבר ומקשרים אותה להווה. שניהם עוסקים במשפחות שהופרדו.) אבל בעוד "לפני שהיינו שלך" זכור לי כספר קשה ועצוב, הספר הנוכחי היה לי קל יותר לקריאה. גם הוא משלב סיפור מזעזע, אבל בצורה אופטימית יותר. (אזהרת ספויילר לשני הספרים - אולי ההבדל המרכזי הוא שהני בסוף התאחדה עם משפחתה, בעוד הגיבורה ב"לפני שהיינו שלך" לא) בספר יש שתי גיבורות - הני בת ה18 בשנת 1975, כעשור לאחר תום מלחמת אזרחים האמרקאית.. הני ומשפחתה היו עבדים. במהלך המלחמה, הם נגנבו ונמכרו לאנשים שונים. הני היחידה שהוחזרה לבעלים המוכרים, ו12 שנים לאחר מכן עוד מתאבלת ותוהה מה קרה למשפחתה. הגיבורה השנייה היא בני בת ה25(אני חושבת) בשנת 1987, שקיבלה משרת הוראה בעיירה קטנה בלואיזיאנה. בני מתחילה ללמד בתיכון שכולל בעיקר ילדים מרקע סוציו-אקונומי קשה והדבר האחרון שמעניין אותם זה ספרות. הספר כתוב בגוף ראשון משתי נקודות המבט לסירוגין(פרק של הני ואז פרק של בני וחוזר חלילה). אהבתי את שתי הדמויות. הן היו אמיצות ואופטימיות בצורה מעט יוצאת דופן, ובכל זאת מעוררות הזדהות. זה לא כל כך הפריע לי, אבל רוב הפרקים נגמרים בקליף האנגר, ועכשיו צריך לקרוא על דמות השנייה כשאני רק רוצה לדעת מה קרה לאחר מכן. לסיפור של הני לקח קצת זמן להתניע, אבל היה שווה את הציפייה. אני ממליצה על הספר בחום. מחשבות ותהיות הכוללות ספוילרים: 1. בעיניי הבת של בני שנמסרה לאימות מיותרת לעלילה, במיוחד כשמגלים עליה בעמוד האחרון. הרגיש לי כמו ניסיון מיותר לסוף מפתיע. 2. היה חסר לי שלא כתבו על המפגש בין הני לאמא שלה ולמה אמא שלה לא באה לחפש אותה. היא יכלה לבוא לבית גוסט ולבדוק אם מישהו חזר לשם. 3. הייתי רוצה לקרוא יותר על לג'ונה. בגלל שיש שתי גיבורות, חלק מהדמויות לא קיבלו מספיק זמן מסך בעיניי.

גילוי נאות - זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת אז ככל הנראה היא לא תהיה טובה. בכל מקרה, ממש אהבתי את הספר. עוד גילוי נאות - אני לא אוהבת לדעת יותר מדי על ספרים לפני שאני קוראת אותם אלא לחוות הכל עם הספר. אני מזדעזעת כשמבקשים ממני ספויילרים ויום אחד הסתובבתי במשך קרוב לשעה עם אצבעות באוזניים כי חברה שלי חשבה שזה מצחיק לנסות לגלות לי את הסוף של ספר כלשהו. לפעמים אני אפילו לא קוראת תקצירים ולוקחת ספר כי המליצו לי עליו או כי הכריכה נראתה מעניינת. העיקר שאני לא שופטת ספר לפי הכריכה שלו:) זה מה שקרה לי בספר הזה. הוא היה במדף הספרים החדשים בספרייה ונראה מעניין. אז עד השלב שבו אכתוב בפירוש *ספוילריים*, הביקורת שלי לא תגלה לכם יותר מדי על הספר. אני מודה שלא התאכזבתי לשנייה על הבחירה שלי בספר. נהניתי להכנס לראש של מים(ראשי תיבות של מרי איריס מאלון) ולחוות את העולם מנקודת המבט שלה. מים היא נערה מתבגרת מיוחדת במינה(שגם אוהבת לחשוב על עצמה ככזאת). הספר כתוב בגוף ראשון, בין אם בתיאור של מה שקורה ובין אם במכתבים שמים כותבת לאיזי(לא צפיתם את זה בא, נכון?) אם אצטרך להגדיר את הספר הזה במילה, המילה תהיה מסע. מסע במובן המילולי והמטאפורי. יותר מזה לא אגלה כי אני לא הייתי רוצה לדעת יותר. אם אתן.ם אוהבות.ים ספרים עם נערות לא שגרתיות, רוצו לקרוא. חצי ספויילר - יש בספר פגיעה מינית. *ספוילרים - בעיקר תהיות* התגובה של בק כשהוא מגלה מה האיש עם הפונצ'ו עשה הייתה לי מוזרה - הוא חיבק אותה. אני מבינה שהסופר ניסה לצייר אותו כרגיש, אבל זה לא רגיש לחבק בחורה שהותקפה מינית. בדיוק ההפך. תן לה לבחור במגע, אל תבחר בשבילה שהיא צריכה עכשיו חיבוק. באופן כללי, אל תחבקו אדם בלי לקבל את אישורו. סיימתי להרצות. לאורך כל הספר פחדתי שהסופר יעשה בסוף טוויסט סטייל המומינים(הכל היה חלום) ונגלה שמים דמיינה את הכל, והכי גרוע בשבילי - דמיינה את בק. היה רגע שהוא השלה אותנו שזה מה שקרה, ואז מים מצאה את המכתב ונשמתי לרווחה. גם אם בעולם שלי בק דמיוני, לפחות בעולם של מים הוא אמיתי. מעניין למה בחרו לתרגם את הספר כ"מכתבים לאיזי" ולא כ"אדמת היתושים". שם הספר באנגלית הוא Mosquitoland. אני מזדהה עם מי שכתבה שמה שאהבה בספר זה את כמות הדמויות והמציאותיות שבזה. חשבתי שארלין הולכת ללוות אותנו לאורך כל הספר והיא מתה לפני סוף השליש הראשון. חשבתי שהם ימצאו את אחאב רק בסוף הספר, והם מצאו אותו די מהר. חשבתי שבסוף יהיה מפגש מרגש בין בק לקלייר והיא תזכר בהכל. לא קרה. יכול להיות שפשוט פספסתי את זה כי לפעמים הלכתי לאיבוד בכתיבה של מים, אבל לא מגלים מה יש בקופסה של ארלין. אני מודה שלקח לי זמן לקלוט שקרתה תאונה. בהתחלה חשבתי שמים דמיינה וזה חלק מהטקס עם האודם וצבעי המלחמה. הספר הזכיר לי ספר שאני מאוד אוהבת - שני ירחים של שרון קריץ'. שניהם עוסקים במסע ארוך עם דלדיין בעקבות אם נעדרת. בכל מקרה, ספר מעולה.

המחברת כתבה גם את הספר "לפני שהיינו שלך" שמזכיר את "ספר החברים האבודים" (ספווילר שכתוב על הכריכה - שניהם עוסקים בשתי גיבורות מתקופות שונות, מתארים מגמה מזעזעת מהעבר ומקשרים אותה להווה. שניהם עוסקים במשפחות שהופרדו.) אבל בעוד "לפני שהיינו שלך" זכור לי כספר קשה ועצוב, הספר הנוכחי היה לי קל יותר לקריאה. גם הוא משלב סיפור מזעזע, אבל בצורה אופטימית יותר. (אזהרת ספויילר לשני הספרים - אולי ההבדל המרכזי הוא שהני בסוף התאחדה עם משפחתה, בעוד הגיבורה ב"לפני שהיינו שלך" לא) בספר יש שתי גיבורות - הני בת ה18 בשנת 1975, כעשור לאחר תום מלחמת אזרחים האמרקאית.. הני ומשפחתה היו עבדים. במהלך המלחמה, הם נגנבו ונמכרו לאנשים שונים. הני היחידה שהוחזרה לבעלים המוכרים, ו12 שנים לאחר מכן עוד מתאבלת ותוהה מה קרה למשפחתה. הגיבורה השנייה היא בני בת ה25(אני חושבת) בשנת 1987, שקיבלה משרת הוראה בעיירה קטנה בלואיזיאנה. בני מתחילה ללמד בתיכון שכולל בעיקר ילדים מרקע סוציו-אקונומי קשה והדבר האחרון שמעניין אותם זה ספרות. הספר כתוב בגוף ראשון משתי נקודות המבט לסירוגין(פרק של הני ואז פרק של בני וחוזר חלילה). אהבתי את שתי הדמויות. הן היו אמיצות ואופטימיות בצורה מעט יוצאת דופן, ובכל זאת מעוררות הזדהות. זה לא כל כך הפריע לי, אבל רוב הפרקים נגמרים בקליף האנגר, ועכשיו צריך לקרוא על דמות השנייה כשאני רק רוצה לדעת מה קרה לאחר מכן. לסיפור של הני לקח קצת זמן להתניע, אבל היה שווה את הציפייה. אני ממליצה על הספר בחום. מחשבות ותהיות הכוללות ספוילרים: 1. בעיניי הבת של בני שנמסרה לאימות מיותרת לעלילה, במיוחד כשמגלים עליה בעמוד האחרון. הרגיש לי כמו ניסיון מיותר לסוף מפתיע. 2. היה חסר לי שלא כתבו על המפגש בין הני לאמא שלה ולמה אמא שלה לא באה לחפש אותה. היא יכלה לבוא לבית גוסט ולבדוק אם מישהו חזר לשם. 3. הייתי רוצה לקרוא יותר על לג'ונה. בגלל שיש שתי גיבורות, חלק מהדמויות לא קיבלו מספיק זמן מסך בעיניי.