“טוב, בהתחלה לא תכננתי לכתוב ביקורת, אבל כשראיתי שהספר הזה ריק מדעה כל שהיא, שיניתי את דעתי.
אז, הדבר הכי בולט שראיתי בספר הזה, קצת כבר באמצע הספר ככה, זה שהוא בין הספרים הריאליסטיים שקראתי.
כן, אולי באותו הזמן כדאי לי להסתכל מחדש על אלו ספרים קראתי, אבל שמתי לב שיש פה הרבה פרטים, אבל ממש ממש הרבה, שבספרים אחרים זה היה נראה עמוס מידי.
נגיד יש פה הרבה דמויות. אם הייתי צריכה לתאר כל דמות קטנה ואיזה תפקיד היא עשתה, זה יראה כמו עומס דמויות, אבל זו אחת הסיבות למה הספר הזה ריאליסטי.
בספר הזה את נחשפת עם מים להרבה אנשים. תיראי אותם שוב? אולי, מי יודע, לא את.
וזה בדיוק מה שקורה בחיים האמיתיים.
תמיד בספרים, או בכללי סיפורים, אם הדמות העיקרית מדברת עם בן אדם מסויים, חייב להיות לו תפקיד קבוע.
זאת אומרת, לא יכול להיות מצב שהדמות העיקרית התייחסה לדמות מסויימת, ואז הדמות המסויימת הזו לא תחזור מאוחר יותר.
אבל פה, היא אולי מוזכרת.
אם זה המוכר, הנהג אוטובוס, הזקנה, הזוג הגיי, הילד, הסכיזופרן, ההורים, הבחור, הסוטה, האימא והבת, הטרמפיסטים, יש פה מגוון כל כך רחב של דמויות, ש-מים משקיעה להם תשומת לב, שזה באמת לא צפוי אם הם יחזרו או לא.
את בטוחה שהדמות ההיא, שמים התחברה אליה בהתחלה, היא תהיה איתה לאורך כל הספר, או שהדמות הזו לא תהיה איתה, או שהדמות הזו תעזור לקדם את העלילה יותר.
אבל זה כבר לא צפוי.
וזה בדיוק החלק שאהבתי בספר הזה.
ארנולד כתב את המסע של מים כמו שהחיים שלנו מתרחשים, באים אנשים, הם משפיעים איך שהוא על החיים שלנו, ונעלמים. אולי הם יחזרו, ואולי הם לא.
וזה כל כך מגוון מדברים אחרים שקראתי, שפשוט הספר לא מתנהל סביב מעגל אחד של אותן דמויות, הוא מייחס חשיבות להרבה דמויות בעלילה, שאולי בתיאור פשוט נראה כמו עומס דמויות, אך זה לא, כי ככה החיים בנויים, את פוגשת הרבה אנשים. רובם מיותרים לך, ואפילו פוגעים לך בדרך, אבל את מתקדמת הלאה, ופוגשת את אלו שצריך.
כך או כך כל האנשים האלו עוזרים לך להתקדם הלאה, גם אם הם טיפה מחזירים אותך לאחור, את עדיין תצליחי להגיע לנקודה שאיה תכננת להגיע, רק עם אנשים אחרים.
ופשוט הרעיון הזה עצמו ממש גרם לי לחבב את הספר.
גם אם לעשות סקירה כללית על הספר, הכתיבה אדירה, עד מאוד.
אני מניחה שבטח באנגלית היא הייתה עוד יותר טובה, אך בגלל שהספר היה נגיש לי בעברית, זה גם בסדר, אבל כן מהנה.
והדמויות, באופן מפתיע לא היו ממש מעצבנות. בשבילי לפחות, לכל אחד יש את אורך הפתיל שלו, אבל אני חושבת שאלו היו דמויות ממש ממש טובות, כתובות טוב, ואפילו מאוד מגוונות, אם זה בגלל מחלה כל שהיא, מיניות, מראה, גיל, הכל היה בספר הזה, כמובן שבעקבות ה'עומס דמויות'.
אז, לסיכום הקטע הלא כל כך ארוך שלי; הספר כתוב טוב.
אבל הוא לא יהיה מהנה למי שלא אוהב סיפורי רקע, אם יש לו בעיה עם אחת הדמויות הצדדיות(גיי, תסמונת דאון, חולים נפשית, היספניות וכו'), אם הוא לא נהנה משפת כתיבה של נערה(היא כותבת יומן ובנוסף מתואר מנק' המבט שלה, ככה העלילה מתקדמת), וספרים עם הרבה, הרבה מאוד דלתות פתוחות.
אני, כעיקרון, נורא נהנתי מימנו, ושמחתי שהוא ענה על הציפיות שלי.”
