גילוי נאות - זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת אז ככל הנראה היא לא תהיה טובה.
בכל מקרה, ממש אהבתי את הספר.
עוד גילוי נאות - אני לא אוהבת לדעת יותר מדי על ספרים לפני שאני קוראת אותם אלא לחוות הכל עם הספר. אני מזדעזעת כשמבקשים ממני ספויילרים ויום אחד הסתובבתי במשך קרוב לשעה עם אצבעות באוזניים כי חברה שלי חשבה שזה מצחיק לנסות לגלות לי את הסוף של ספר כלשהו. לפעמים אני אפילו לא קוראת תקצירים ולוקחת ספר כי המליצו לי עליו או כי הכריכה נראתה מעניינת. העיקר שאני לא שופטת ספר לפי הכריכה שלו:) זה מה שקרה לי בספר הזה. הוא היה במדף הספרים החדשים בספרייה ונראה מעניין. אז עד השלב שבו אכתוב בפירוש ספוילריים, הביקורת שלי לא תגלה לכם יותר מדי על הספר.
אני מודה שלא התאכזבתי לשנייה על הבחירה שלי בספר.
נהניתי להכנס לראש של מים(ראשי תיבות של מרי איריס מאלון) ולחוות את העולם מנקודת המבט שלה.
מים היא נערה מתבגרת מיוחדת במינה(שגם אוהבת לחשוב על עצמה ככזאת).
הספר כתוב בגוף ראשון, בין אם בתיאור של מה שקורה ובין אם במכתבים שמים כותבת לאיזי(לא צפיתם את זה בא, נכון?)
אם אצטרך להגדיר את הספר הזה במילה, המילה תהיה מסע.
מסע במובן המילולי והמטאפורי.
יותר מזה לא אגלה כי אני לא הייתי רוצה לדעת יותר.
אם אתן.ם אוהבות.ים ספרים עם נערות לא שגרתיות, רוצו לקרוא.
חצי ספויילר - יש בספר פגיעה מינית.
ספוילרים - בעיקר תהיות
התגובה של בק כשהוא מגלה מה האיש עם הפונצ'ו עשה הייתה לי מוזרה - הוא חיבק אותה. אני מבינה שהסופר ניסה לצייר אותו כרגיש, אבל זה לא רגיש לחבק בחורה שהותקפה מינית. בדיוק ההפך. תן לה לבחור במגע, אל תבחר בשבילה שהיא צריכה עכשיו חיבוק. באופן כללי, אל תחבקו אדם בלי לקבל את אישורו. סיימתי להרצות.
לאורך כל הספר פחדתי שהסופר יעשה בסוף טוויסט סטייל המומינים(הכל היה חלום) ונגלה שמים דמיינה את הכל, והכי גרוע בשבילי - דמיינה את בק.
היה רגע שהוא השלה אותנו שזה מה שקרה, ואז מים מצאה את המכתב ונשמתי לרווחה. גם אם בעולם שלי בק דמיוני, לפחות בעולם של מים הוא אמיתי.
מעניין למה בחרו לתרגם את הספר כ"מכתבים לאיזי" ולא כ"אדמת היתושים". שם הספר באנגלית הוא Mosquitoland.
אני מזדהה עם מי שכתבה שמה שאהבה בספר זה את כמות הדמויות והמציאותיות שבזה. חשבתי שארלין הולכת ללוות אותנו לאורך כל הספר והיא מתה לפני סוף השליש הראשון. חשבתי שהם ימצאו את אחאב רק בסוף הספר, והם מצאו אותו די מהר. חשבתי שבסוף יהיה מפגש מרגש בין בק לקלייר והיא תזכר בהכל. לא קרה.
יכול להיות שפשוט פספסתי את זה כי לפעמים הלכתי לאיבוד בכתיבה של מים, אבל לא מגלים מה יש בקופסה של ארלין.
אני מודה שלקח לי זמן לקלוט שקרתה תאונה. בהתחלה חשבתי שמים דמיינה וזה חלק מהטקס עם האודם וצבעי המלחמה.
הספר הזכיר לי ספר שאני מאוד אוהבת - שני ירחים של שרון קריץ'. שניהם עוסקים במסע ארוך עם דלדיין בעקבות אם נעדרת.
בכל מקרה, ספר מעולה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
