חזרתי אל הספר הזה בשל המצב הפוליטי במדינה, ואין הכוונה לעסוק במצב הפוליטי עצמו אלא במה שמשותף לכולנו, כלומר הדאגה לעתידנו. מהיום בו החל המין האנושי להתקבץ במספרים גדולים, מרמת השבט ומעלה, הוא יצר את תפקיד המנהיג, ויחד איתו באה השאלה הגדולה בנוגע לכשירותו של המנהיג הזה לבצע את תפקידו. 'להיות שם', כמו גם אגדת 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן, פורט על הנימים של הפחד הכלל אנושי העמוק מפני מצב בו המנהיג/השליט/המלך הוא אידיוט חלול המוליך את נתיניו לאבדון. לכל חברה יש מנגנוני הגנה נגד מצב כזה, אבל אין שום הגנה מפני מי שפועל מאחורי הקלעים ולפניהם, כאשר מאחורי הקלעים יש את היועצים למיניהם ולפניהם יש את השופרות, את התומכים והמעריצים, ובמיוחד את המעריצים העיוורים שככל שהם מבינים פחות כך הם נושאים יותר את קולם ברמה ומשתדלים לשוות לדעותיהם נימה נחרצת יותר של ביטחון, ובכך משפיעים על הרוב הדומם שנוטה יותר לפקפק אבל נסחף אחרי הביטחון המדומה הזה. 'להיות שם' הוא סיפור עלייתו לגדולה של יועץ כזה, אדם שהוא בעצם גנן רפה-מוח וחסר כל ידע, אבל הוא גבוה, יפה תואר, לבוש בהידור (ירושה מהמעסיק/אפוטרופוס שנפטר) ומרשים חיצונית. קסמו של הספר הוא בפער בין הבנתו של הקורא את הסיטואציה האמיתית ובין הדרך בה מפרשות אותה הדמויות בספר, כקורא אפשר בקלות להבין שמדובר באידיוט המדבר מתוך מעט הידע שיש לו על גינון, ומתוך כך נוצר השיפוט של הדמויות התולות בדבריו של שאנס את תקוותיהם ואת הרצון שלהם להסתמך על דמות גדולה מהם, ולמעשה מסתפקים בהתרשמות מהאריזה החיצונית היפה בלי לנסות להבין את התוכן שכלל לא קיים שם. מדובר בסך הכל בספר דק למדי, מפני שהמצב שהוא מתאר אינו יכול להימשך זמן רב בחברה מתוקנת, לכן אי אפשר לפתח הלאה את העלילה, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אדם אחד שעצה אחת שלו שינתה את מהלך העניינים באופן בלתי הפיך, כמו אריך פון מאנשטיין (אדריכל הפלישה לצרפת דרך הארדנים במלחמת העולם השניה) שייעץ להיטלר, או הנרי פולסון, שר האוצר של בוש ומי שאחראי להדפסת טריליוני דולרים כדי לתמוך בעשירים על חשבון כל השאר. אידיוט אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, מזהיר אותנו הספר, עלול לגרום לתפניות היסטוריות שסופן מי ישורנו.

הערה טכנית: מפעם לפעם יופיע בטקסט להלן הסימון (כ"ל!), הכוונה היא לסמן שנינות המתבססת על כפל-לשון. את הצורך בסימון הזה למדתי מתגובתה של גברת מכובדת אחת, פואנטה, אשר טענה כי עלי להזהיר את הקורא לפני שאני 'מפריח שנינות' (היא הגדירה את ההזהרה בתור 'לחיצה על כפתור ההפעלה של צחוק מוקלט'), ומתוך התחשבות בה ובכל מי שאינו מסוגל לזהות שנינות בעצמו החלטתי על התוספת החשובה הזאת. - בחור חביב בשם אב"פ טען כי מן הראוי שאכתוב יותר חוות דעת על ספרים, בדרך כלל הפסיכה שלי מגיבה לנסיונות הפרעה לעצלנות שלי בתגובת 'לך תזדיין', אבל החביבות של אב"פ כבשה אותי, ולכן תרגמתי את ה-'לך תזדיין' לעיסוק בדיוק בנושא הזה, כלומר סקס, ואם כבר אנצל את ההזדמנות לדפוק שתי ציפורים (כ"ל!) במכה אחת, ובאופן מעמיק (כ"ל!) למדי. - מי אלופה בסקס יותר מפאני היל (כלומר, חוץ מהחיילת ההיא שהכרתי בצבא והשכיבה את כל תל-נוף)? - ובכן, האלופה הזאת היא ג'וזפין מונצאנבאכר, אבל ההבדל ביניהן הוא פתח רחב (כ"ל!) לפרשנות חופשית, ותרשו לי להסביר על מה אני מקשקש. קודם כל על פאני היל - שעליה כולכם קראתם, ואתם יכולים להכחיש את זה עד בוא המשיח, הספר הזה נקרא יותר מהתנ"ך והתלמוד ביחד, ואני ממליץ במיוחד על התרגום לאידיש, קורע! פאני היא נערה תמימה, ממש כפית, או קערה (כ"ל!) במקרה שלה, והתמימות שלה מובילה אותה לשורת הנאות ארוכה (כ"ל!) מאוד, אבל היא לעולם לא מאבדת את התמימות, וגם לא את התנוחה המסיונרית בה היא מבלה רוב הספר. היא לא רואה בסקס שום דבר רע מלבד במקרה אחד - והוא שהגבר המחזר אחריה זקן, או סתם מכוער, וכל גבר יפה מפעיל אצלה במוח מנגנון אוטומטי לפתיחת רגליים ואין לה שום רגשות אשמה בנושא. יש מי שטוענים כי היא 'האישה המינית האידיאלית', אבל לי התגבש לבסוף הרושם שהיא קצת מפגרת שכלית, או לפחות אדם שהמילים 'מוסר' וגם 'צניעות' עברו לה בשריקה מעל הראש והלכו לאיבוד. 'ג'וזפין מונצאנבאכר' היא יצירה של פורנוגראפיה פדופילית, לא הייתי מגיע אליה אלמלא הספר הזה היה ממש מונח על המדף של הספריה העירונית בה אני מבקר לעיתים, וקראתי חלק נכבד ממנו בעמידה ליד המדף (לא השתגעתי שיהיה רשום בספריה שהשאלתי משהו כזה) תוך שאני מתחזה לאדם רציני ומוסרי. ג'וזפין היא ההפך המוחלט מפאני, אין לה טיפת תמימות, היא קיסרית החרמניות, וזה מתחיל בערך בגיל 11 (!), ואין שום דבר גדול (כ"ל!) עליה, שום דבר שהיא לא מוכנה לנסות, ואין שום גבר שהיא תדחה את המפתח שלו ל-'תיבת האוצרות' שלה, כולל כמרים, מורים, אבא שלה וסתם עוברים ושבים פה ושם, ואם ידידה שלה מוכנה לצרף לחגיגה גם את אצבעותיה לא ג'וזפין היא מי שתגיד 'לא תודה', והיא גם תחזיר את הטובה כפל כפליים. - סיכום: קראתי היכן שהוא (יכול להיות שזה היה בספר 'הוואי') שבאי הוואי הנשים המבוגרות יותר היו מעניקות לנוער שהגיע לפרקו חינוך מיני מקיף, אני בטוח כי שם לא היה צורך בפורנוגראפיה, המיניות הייתה טבעית יותר, אבל התרבות המינית המערבית הפוריטאנית והמעוותת ילדה כמה וכמה מפלצות, פאני וג'וזפין היו הסנוניות הראשונות, תעשיית הפורנוגרפיה האינטרנטית הנוכחית היא ההרפיות המודרניות והמגפה הפדופילית היא העונש על הצביעות המערבית. ככה זה, ככל שיש יותר דת כך יש יותר עיוותים וסטיות, לפרטים והדגמה נא לפנות לרב הקדוש ברלנד.

הערה טכנית: מפעם לפעם יופיע בטקסט להלן הסימון (כ"ל!), הכוונה היא לסמן שנינות המתבססת על כפל-לשון. את הצורך בסימון הזה למדתי מתגובתה של גברת מכובדת אחת, פואנטה, אשר טענה כי עלי להזהיר את הקורא לפני שאני 'מפריח שנינות' (היא הגדירה את ההזהרה בתור 'לחיצה על כפתור ההפעלה של צחוק מוקלט'), ומתוך התחשבות בה ובכל מי שאינו מסוגל לזהות שנינות בעצמו החלטתי על התוספת החשובה הזאת. - בחור חביב בשם אב"פ טען כי מן הראוי שאכתוב יותר חוות דעת על ספרים, בדרך כלל הפסיכה שלי מגיבה לנסיונות הפרעה לעצלנות שלי בתגובת 'לך תזדיין', אבל החביבות של אב"פ כבשה אותי, ולכן תרגמתי את ה-'לך תזדיין' לעיסוק בדיוק בנושא הזה, כלומר סקס, ואם כבר אנצל את ההזדמנות לדפוק שתי ציפורים (כ"ל!) במכה אחת, ובאופן מעמיק (כ"ל!) למדי. - מי אלופה בסקס יותר מפאני היל (כלומר, חוץ מהחיילת ההיא שהכרתי בצבא והשכיבה את כל תל-נוף)? - ובכן, האלופה הזאת היא ג'וזפין מונצאנבאכר, אבל ההבדל ביניהן הוא פתח רחב (כ"ל!) לפרשנות חופשית, ותרשו לי להסביר על מה אני מקשקש. קודם כל על פאני היל - שעליה כולכם קראתם, ואתם יכולים להכחיש את זה עד בוא המשיח, הספר הזה נקרא יותר מהתנ"ך והתלמוד ביחד, ואני ממליץ במיוחד על התרגום לאידיש, קורע! פאני היא נערה תמימה, ממש כפית, או קערה (כ"ל!) במקרה שלה, והתמימות שלה מובילה אותה לשורת הנאות ארוכה (כ"ל!) מאוד, אבל היא לעולם לא מאבדת את התמימות, וגם לא את התנוחה המסיונרית בה היא מבלה רוב הספר. היא לא רואה בסקס שום דבר רע מלבד במקרה אחד - והוא שהגבר המחזר אחריה זקן, או סתם מכוער, וכל גבר יפה מפעיל אצלה במוח מנגנון אוטומטי לפתיחת רגליים ואין לה שום רגשות אשמה בנושא. יש מי שטוענים כי היא 'האישה המינית האידיאלית', אבל לי התגבש לבסוף הרושם שהיא קצת מפגרת שכלית, או לפחות אדם שהמילים 'מוסר' וגם 'צניעות' עברו לה בשריקה מעל הראש והלכו לאיבוד. 'ג'וזפין מונצאנבאכר' היא יצירה של פורנוגראפיה פדופילית, לא הייתי מגיע אליה אלמלא הספר הזה היה ממש מונח על המדף של הספריה העירונית בה אני מבקר לעיתים, וקראתי חלק נכבד ממנו בעמידה ליד המדף (לא השתגעתי שיהיה רשום בספריה שהשאלתי משהו כזה) תוך שאני מתחזה לאדם רציני ומוסרי. ג'וזפין היא ההפך המוחלט מפאני, אין לה טיפת תמימות, היא קיסרית החרמניות, וזה מתחיל בערך בגיל 11 (!), ואין שום דבר גדול (כ"ל!) עליה, שום דבר שהיא לא מוכנה לנסות, ואין שום גבר שהיא תדחה את המפתח שלו ל-'תיבת האוצרות' שלה, כולל כמרים, מורים, אבא שלה וסתם עוברים ושבים פה ושם, ואם ידידה שלה מוכנה לצרף לחגיגה גם את אצבעותיה לא ג'וזפין היא מי שתגיד 'לא תודה', והיא גם תחזיר את הטובה כפל כפליים. - סיכום: קראתי היכן שהוא (יכול להיות שזה היה בספר 'הוואי') שבאי הוואי הנשים המבוגרות יותר היו מעניקות לנוער שהגיע לפרקו חינוך מיני מקיף, אני בטוח כי שם לא היה צורך בפורנוגראפיה, המיניות הייתה טבעית יותר, אבל התרבות המינית המערבית הפוריטאנית והמעוותת ילדה כמה וכמה מפלצות, פאני וג'וזפין היו הסנוניות הראשונות, תעשיית הפורנוגרפיה האינטרנטית הנוכחית היא ההרפיות המודרניות והמגפה הפדופילית היא העונש על הצביעות המערבית. ככה זה, ככל שיש יותר דת כך יש יותר עיוותים וסטיות, לפרטים והדגמה נא לפנות לרב הקדוש ברלנד.

חזרתי אל הספר הזה בשל המצב הפוליטי במדינה, ואין הכוונה לעסוק במצב הפוליטי עצמו אלא במה שמשותף לכולנו, כלומר הדאגה לעתידנו. מהיום בו החל המין האנושי להתקבץ במספרים גדולים, מרמת השבט ומעלה, הוא יצר את תפקיד המנהיג, ויחד איתו באה השאלה הגדולה בנוגע לכשירותו של המנהיג הזה לבצע את תפקידו. 'להיות שם', כמו גם אגדת 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן, פורט על הנימים של הפחד הכלל אנושי העמוק מפני מצב בו המנהיג/השליט/המלך הוא אידיוט חלול המוליך את נתיניו לאבדון. לכל חברה יש מנגנוני הגנה נגד מצב כזה, אבל אין שום הגנה מפני מי שפועל מאחורי הקלעים ולפניהם, כאשר מאחורי הקלעים יש את היועצים למיניהם ולפניהם יש את השופרות, את התומכים והמעריצים, ובמיוחד את המעריצים העיוורים שככל שהם מבינים פחות כך הם נושאים יותר את קולם ברמה ומשתדלים לשוות לדעותיהם נימה נחרצת יותר של ביטחון, ובכך משפיעים על הרוב הדומם שנוטה יותר לפקפק אבל נסחף אחרי הביטחון המדומה הזה. 'להיות שם' הוא סיפור עלייתו לגדולה של יועץ כזה, אדם שהוא בעצם גנן רפה-מוח וחסר כל ידע, אבל הוא גבוה, יפה תואר, לבוש בהידור (ירושה מהמעסיק/אפוטרופוס שנפטר) ומרשים חיצונית. קסמו של הספר הוא בפער בין הבנתו של הקורא את הסיטואציה האמיתית ובין הדרך בה מפרשות אותה הדמויות בספר, כקורא אפשר בקלות להבין שמדובר באידיוט המדבר מתוך מעט הידע שיש לו על גינון, ומתוך כך נוצר השיפוט של הדמויות התולות בדבריו של שאנס את תקוותיהם ואת הרצון שלהם להסתמך על דמות גדולה מהם, ולמעשה מסתפקים בהתרשמות מהאריזה החיצונית היפה בלי לנסות להבין את התוכן שכלל לא קיים שם. מדובר בסך הכל בספר דק למדי, מפני שהמצב שהוא מתאר אינו יכול להימשך זמן רב בחברה מתוקנת, לכן אי אפשר לפתח הלאה את העלילה, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אדם אחד שעצה אחת שלו שינתה את מהלך העניינים באופן בלתי הפיך, כמו אריך פון מאנשטיין (אדריכל הפלישה לצרפת דרך הארדנים במלחמת העולם השניה) שייעץ להיטלר, או הנרי פולסון, שר האוצר של בוש ומי שאחראי להדפסת טריליוני דולרים כדי לתמוך בעשירים על חשבון כל השאר. אידיוט אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, מזהיר אותנו הספר, עלול לגרום לתפניות היסטוריות שסופן מי ישורנו.

חזרתי אל הספר הזה בשל המצב הפוליטי במדינה, ואין הכוונה לעסוק במצב הפוליטי עצמו אלא במה שמשותף לכולנו, כלומר הדאגה לעתידנו. מהיום בו החל המין האנושי להתקבץ במספרים גדולים, מרמת השבט ומעלה, הוא יצר את תפקיד המנהיג, ויחד איתו באה השאלה הגדולה בנוגע לכשירותו של המנהיג הזה לבצע את תפקידו. 'להיות שם', כמו גם אגדת 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן, פורט על הנימים של הפחד הכלל אנושי העמוק מפני מצב בו המנהיג/השליט/המלך הוא אידיוט חלול המוליך את נתיניו לאבדון. לכל חברה יש מנגנוני הגנה נגד מצב כזה, אבל אין שום הגנה מפני מי שפועל מאחורי הקלעים ולפניהם, כאשר מאחורי הקלעים יש את היועצים למיניהם ולפניהם יש את השופרות, את התומכים והמעריצים, ובמיוחד את המעריצים העיוורים שככל שהם מבינים פחות כך הם נושאים יותר את קולם ברמה ומשתדלים לשוות לדעותיהם נימה נחרצת יותר של ביטחון, ובכך משפיעים על הרוב הדומם שנוטה יותר לפקפק אבל נסחף אחרי הביטחון המדומה הזה. 'להיות שם' הוא סיפור עלייתו לגדולה של יועץ כזה, אדם שהוא בעצם גנן רפה-מוח וחסר כל ידע, אבל הוא גבוה, יפה תואר, לבוש בהידור (ירושה מהמעסיק/אפוטרופוס שנפטר) ומרשים חיצונית. קסמו של הספר הוא בפער בין הבנתו של הקורא את הסיטואציה האמיתית ובין הדרך בה מפרשות אותה הדמויות בספר, כקורא אפשר בקלות להבין שמדובר באידיוט המדבר מתוך מעט הידע שיש לו על גינון, ומתוך כך נוצר השיפוט של הדמויות התולות בדבריו של שאנס את תקוותיהם ואת הרצון שלהם להסתמך על דמות גדולה מהם, ולמעשה מסתפקים בהתרשמות מהאריזה החיצונית היפה בלי לנסות להבין את התוכן שכלל לא קיים שם. מדובר בסך הכל בספר דק למדי, מפני שהמצב שהוא מתאר אינו יכול להימשך זמן רב בחברה מתוקנת, לכן אי אפשר לפתח הלאה את העלילה, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אדם אחד שעצה אחת שלו שינתה את מהלך העניינים באופן בלתי הפיך, כמו אריך פון מאנשטיין (אדריכל הפלישה לצרפת דרך הארדנים במלחמת העולם השניה) שייעץ להיטלר, או הנרי פולסון, שר האוצר של בוש ומי שאחראי להדפסת טריליוני דולרים כדי לתמוך בעשירים על חשבון כל השאר. אידיוט אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, מזהיר אותנו הספר, עלול לגרום לתפניות היסטוריות שסופן מי ישורנו.

חזרתי אל הספר הזה בשל המצב הפוליטי במדינה, ואין הכוונה לעסוק במצב הפוליטי עצמו אלא במה שמשותף לכולנו, כלומר הדאגה לעתידנו. מהיום בו החל המין האנושי להתקבץ במספרים גדולים, מרמת השבט ומעלה, הוא יצר את תפקיד המנהיג, ויחד איתו באה השאלה הגדולה בנוגע לכשירותו של המנהיג הזה לבצע את תפקידו. 'להיות שם', כמו גם אגדת 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן, פורט על הנימים של הפחד הכלל אנושי העמוק מפני מצב בו המנהיג/השליט/המלך הוא אידיוט חלול המוליך את נתיניו לאבדון. לכל חברה יש מנגנוני הגנה נגד מצב כזה, אבל אין שום הגנה מפני מי שפועל מאחורי הקלעים ולפניהם, כאשר מאחורי הקלעים יש את היועצים למיניהם ולפניהם יש את השופרות, את התומכים והמעריצים, ובמיוחד את המעריצים העיוורים שככל שהם מבינים פחות כך הם נושאים יותר את קולם ברמה ומשתדלים לשוות לדעותיהם נימה נחרצת יותר של ביטחון, ובכך משפיעים על הרוב הדומם שנוטה יותר לפקפק אבל נסחף אחרי הביטחון המדומה הזה. 'להיות שם' הוא סיפור עלייתו לגדולה של יועץ כזה, אדם שהוא בעצם גנן רפה-מוח וחסר כל ידע, אבל הוא גבוה, יפה תואר, לבוש בהידור (ירושה מהמעסיק/אפוטרופוס שנפטר) ומרשים חיצונית. קסמו של הספר הוא בפער בין הבנתו של הקורא את הסיטואציה האמיתית ובין הדרך בה מפרשות אותה הדמויות בספר, כקורא אפשר בקלות להבין שמדובר באידיוט המדבר מתוך מעט הידע שיש לו על גינון, ומתוך כך נוצר השיפוט של הדמויות התולות בדבריו של שאנס את תקוותיהם ואת הרצון שלהם להסתמך על דמות גדולה מהם, ולמעשה מסתפקים בהתרשמות מהאריזה החיצונית היפה בלי לנסות להבין את התוכן שכלל לא קיים שם. מדובר בסך הכל בספר דק למדי, מפני שהמצב שהוא מתאר אינו יכול להימשך זמן רב בחברה מתוקנת, לכן אי אפשר לפתח הלאה את העלילה, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אדם אחד שעצה אחת שלו שינתה את מהלך העניינים באופן בלתי הפיך, כמו אריך פון מאנשטיין (אדריכל הפלישה לצרפת דרך הארדנים במלחמת העולם השניה) שייעץ להיטלר, או הנרי פולסון, שר האוצר של בוש ומי שאחראי להדפסת טריליוני דולרים כדי לתמוך בעשירים על חשבון כל השאר. אידיוט אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, מזהיר אותנו הספר, עלול לגרום לתפניות היסטוריות שסופן מי ישורנו.