“א-ו-ב-ס-ס-י-ה, היא המילה הראשונה גם העיקרית, שחזרה וצפה מולי לאורך קריאת הטקסט הזה.
קחו את אותה אובססיה מדוברת, ערבבו היטב עם סקרנות מינית מישתאה וריבוי תיאורים מיניים (לצורך וגם שלא) והנה קיבלתם סדרת ספרות אירוטית שיש לה מה להגיד, אבל רק בחלקה. זוהי הטרילוגיה על אי-נאמנות, של ליסרדי.

למה אי נאמנות?
כי הספר הראשון בטרילוגיה, אכן בוחן את אי הנאמנות של המין האנושי (או מצד שני, אולי הייתה זו נאמנות יתר).
לגבי השני, אני כבר לא כל כך בטוחה.

ולמה 'בחלקה'?
כי 'שעה חופשית', אותו ראשון בטרילוגיה של ליסרדי, עשה יופי של עבודה לטעמי, בחקר נפש האדם ותשוקותיו. הוא פיתה אותי אל בין שורותיו, שם התאהבתי בשני גיבורים 'רגילים' למראה ועניין, לא מושכים במהותם, עמוסי קמטים וכרס משתפלת, שהפליאו לעורר אחד את השני (גם אותי) ולהנות משעה גנובה פה ושם (ומכאן שם הספר כמובן).
לעומתו, 'סודותיה של רומינה לוקאס', נושא סקירה זו, ידייק יותר אם יצא לאור תחת הכותרת 'המדריך לעוקב האובססיבי המתחיל', בדגש על מעקב מיני (וזאת רק משום ש'סטוקר' המתבקשת כאן ביותר, היא מילה לועזית שלא מצאתי לה חלופה הולמת בשפת הקודש).

"זונות הן מעוררות בדיוק משום שאין דבר אישי בסיפור שיסיח את הדעת מהעונג."

מה קרה כאן?
'סודותיה של רומינה לוקאס', כולל תחושת חיבור מיסטי שמתאים לסובלים ממחשבות שווא, פרטי מעקב מיותרים, חקירות הזויות, התנסויות הזויות עוד יותר ותאורים מיניים מרחיקי לכת (גם אם לעתים, נעימים ספרותית).
כידוע, אין לי בעיה עם האחרונים ולא הייתה לי מעולם. אלא שבמקרה זה, ניכר שהטקסט עצמו מתנהל כמו מנסה להקיא אותם מתוכו. עד כדי כך הם מרגישים נטע זר בעלילה.

לתחושתי, ליסרדי שידוע בכתיבתו הבוטה על גבול הטאבו, הרגיש חובה להמשיך ולעמוד בציפיות שיצר ב'שעה חופשית' והן שגרמו לו לשרבב כאן מין בשאינו מינו (תרתי משמע לחלוטין).

כחלק מאותו עניין מיני, עסוקות דמויותיו בהשתאות יוצאת דופן ביחס להעדפה מינית כזו או אחרת. רק חבל שאותן העדפות לא מפתיעות (שלא ממציאות את הגלגל המיני, לצערי), גורמות להשתאות המדוברת, להרגיש קצת כמו סערה על שום דבר ועניין.

"כבני אדם אנחנו משתוקקים לחופש, וכנאהבים אנחנו משתוקקים לבלעדיות." הנה הצלחתי לקחת מכאן משהו לדרך.

קראתי עד הסוף בגבורה, אבל להגיד שהתרגשתי זו תהיה הגזמה.

"לעתים קרובות זה קורה: אנחנו מדמיינים משהו כקשה ביותר והוא מתגלה כקל מאוד." לא הפעם.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”

“לרומן הזה שני פנים: הפן הראשון הוא הסיפור עצמו שהוא מעניין, מותח, סוחף ולא רגיל. מסופר על גבר שנתקל במבטה של אישה לכמה שניות ולאחר מכן היא מתה מתאונת דרכים. זה מוביל אותו לחיפוש אחרי אישיותה. החיפוש הזה מזמן לו כמה התנסויות שהוא לא ממש ציפה להם. על פניו הוא נראה בן אדם רגיל ותמים אבל בשביל לגלות ולפשפש בתוך עולמה (בעיקר המיני) של אותה אישה הוא משקר בלי חשבון. הפן השני הוא האירוטי. בכל המסע הזה שהוא עובר הוא מתנסה בחוויות מהסוג הזה. אהבתי את הספר כי הוא לא רגיל, הסופר עצמו חי בגלות לכמה שנים והכתיבה שלו היא קצת מחתרתית וזה הופך אותו למעניין. לא ספר שכל אחד יתחבר אליו אבל שווה קריאה דווקא בגלל המיוחדות שבו.”

“ארקולה ליסרדי מציג לנו ספר נוסף בנושא אי נאמנות, דעות קדומות ואירוטיקה.
בשונה מ”שעה חופשית” זהו ספר בלשי המשלב יחדיו אירוטיקה ודמיון.

יום בהיר אחד נוסעת רומינה לוקאס במכוניתה, רנו לבנה, ובצידי הכביש נפגשות עיניה בעיניו של דומינגו המטייל עם כלבו.
“ראיתי בפניה את ההפתעה שהיא ראתה בעיניי… מה שהתרחש הוא שזיהינו זה את זה. מעולם לא התראינו קודם לכן… אבל זיהינו זה את זה באופן מידי והדדי,כמי שרואים את מי שנועדנו לו, את מי שהיינו מאוחדים איתו מאז ומתמיד במישור אחר של הקיום…”.

רגע גורלי אחד שנגמר בטרגדיה. בעקבות הטרגדיה יוצא דומינגו להרפתקאה ולמסע בלשי לפענוח מה קרה במפגש עיניהם שהשפיע עליו על כך, מהי התחושה שחש בעת המבט בעיניה ומה משמעות הזיהוי.

ליסרדי בדומה לשעה חופשית כותב בצורה חופשית וזורמת. אין מגבלות לעניין מיניות, סקרנות, בושה ומציצנות.
אין הוא חוסך בתיאורים ואין מגבלה לדימיון.

תודה להוצאת זיקית על עוד ספר איכותי.
אמנם אהבתי את שעה חופשית יותר, אך מצאתי ספר זה כספר מהנה, שונה ובוטה.
ישנם מס’ תיאורים מיניים שמצאתי כמיותרים וארוכים מידי.

תורגם בצורה מדהימה על ידי סוניה ברשילון שהצליחה להעביר את הפתיחות וחופשיות הכתיבה של ליסרדי בשפה העברית

קראתי דרך בוקסילה”