כמובן שהסגנון קצת old fashioned, מיושן כלומר. אבל זה יותר מזה. שלושה שברים, בעצם: החבורה, והחבורה השנייה, והמלחמה ביניהם.
שייכות.
נדבר, לדוגמא, על הכיתה המעופפת, מאת אריך קסטנר.
קודם כל, הספר הוא לא על ילד מסוים, לא בדיוק. הוא על חבורה. כמובן שיש אחד שהוא הגיבור; אינני חושב שאפשר להתחמק מגיבור בלי מאמץ רב. אבל הסיפור הוא על החבורה שלו. על החבר'ה, הקבוצה. אנחנו.
זה מוליד דמויות שטוחות, מפני שצריך לאפיין מספר רב של דמויות בדפים מועטים. יש את השמן, הבריון, את הקטן, הפחדן, את הסרקסטי, הנושך. השמות משתנות קצת; העיקרון זהה. בשלב מסוים הסרקסטי מגלה שמתחת לזה הוא משהו יותר, הפחדן מתגבר על פחדיו, אתם כבר יכולים להשלים את המשפט. אבל תמיד יש חבורה. אין גיבור לבד. חזק ואמץ!
אגב, בחבורה אין בנות, לרוב.
וכל קבוצה, בהגדרתה, היא לעומת אחרים. תמיד יש את היריב. הגימנסיה, הריאלי. והם לא אנחנו, ואנחנו לא הם.
ואם יש אנחנו, ויש הם, אז יש גם מלחמה.
זה כל כך אירופי, כל כך מאה התשע-עשרה, כל כך לאומי. זה אנשים שעוד לא חוו את מלחמות העולם. לפעמים אני חושב שישראל כולה לא חוותה אותם, עד היום. רק שואה, בלי המלחמות.
יש ספר אמריקאי, בשם "שלום נפרד". לומדים את זה בספרות כיתה ז', או ט', אומרת אמא שלי. הספר מדבר על השנאה שתמיד קיימת לאחר, את הצורך היסודי שלנו שיהיה אחר. בלעדיו אנחנו אבודים.
הגדרתו של האני הוא על ידי האחר. ואז אנחנו מנסים לשבור אותו. לנצח. שתמיד יהיה מי שמתחתינו.
אבא שלי קרא את הכיתה המעופפת באנגלית השבוע. הוא הופתע מהאלימות. גם אני מכיר אלימות בספרים. אבל הוא נוראי, כלומר, מבחינת הדמויות. זה אירוע טראומטי. ספר שלם יכול להתפתח מפעם אחת שהגיבור קיבל בוקס. מהפחד והשנאה (העצמית?) וכל הבושה והתסכול שחוויה כזו מקנה.
בקסטנר, הם מרביצים אחד לשני. כי זה מה שקורה, כי החבורות (מוטעם על ה-ח') נלחמות. זה לא מפריע לאף אחד; זה לא משנה למישהו כלום, עצם האלימות. זה פשוט שאלה של האם ניצחנו.
אני לא יודע, אף פעם לא הייתה לי חבורה. היו לי חברים, אדם לאדם.
אולי דווקא זו היתה החבורה הראשונה שלי, חבורה זו שלימדה אותי מה זו חבורה. אבל אני לא הפסקתי להרגיש בחוץ. מרגיש לי שזה דבר מהותי באדם: תחושת זרות. לכן מתחברים לחבורות מלכתחילה. מעניין אם הם יסכימו, או שהם חושבים שדווקא אפשר להשתייך. שברור שכן.
אני כל כך רוצה להיות שייך.
הנערים מרחוב פאל הוא ספר יפהפה. הוא אירופי, כפי שתיארתי, אבל עם טוויסט. כי הגיבור הוא הקטן, שמראה שהוא גיבור כארי, שהוא מתעלה על כולנה. אבל הוא משלם מחיר.
מולנאר מודע למחיר. הדמויות שלו מודעות למחיר, במיוחד פריץ, האנטי-גיבור הראשי. הדמות שקרא לו מולנאר על שמו.
אבל האם ברור שזה לא היה שווה את זה? הוא הציל את המולדת שלו, את פיסת האדמה הזרוקה עליה קבעו נערים אלו את ערכם ואת זהותם, חבורת נערי רחוב פאל. האם, בסופו של דבר, מולנאר מתנגד לעצם מערכת הערכים שהוא עצמו מציג?
בסרט "גלדיאטור", זועק הלדיאטור לצופים, ידיו אדומות מדם יריבו: "אתם מרוצים? אתם משועשעים? הלא את זה באתם לראות."
והמשפט כמובן שייך גם לנו, כי אנחנו רואים ונהנים. אבל אנחנו רואים ולומדים להתנגד לאלימות הראווה. אנחנו לומדים שלא להיות כמו הסרט. הסרט מלמד אותנו להיות נגדו.
נכון?
האם מולנאר בסוף מתנגד? האם כל החבורות, האם הקבוצות היו טעות מלכתחילה? או אולי יש ויש, ואני שכחתי לשונכם. השאלה הזו חובטת בי שוב ושוב. האם יש לנו דירה יחד, או שכל אחד יפנה לבד לדרכו? האם יש שפה משותפת בין בני אדם שדוברים שפות שונות, בין אם עברית ואנגלית, בין אם עברית ועברית?
כי הנקודה היא שאי-אפשר להשיג אותם. אי-אפשר למחוק את הפערים, לגשר על כל תהום. העקוב לא יהיה למישור.
הניסיון הנואש להידמות מלאה הוא - נואש.
ואז השאלה שנשארת היא, האם להישאר בכל זאת. האם החברות יכולה לנבוע מתוך ההבדל, או שההבדל מנוגד לחברות? או שמא זו בכלל לא הנקודה. אולי זה פשוט בני אדם.
נפגשים. אוהבים. בוחרים להיות ביחד, באופן כזה או אחר.
יש הבדל בין חבורה לחברים?
זהו ספר טוב. תקראו אותו, ותחשבו עליו. ותחזרו אליי, אולי, ותגידו לי שעוד אפשר להיות חברים, או תגידו לי שאבדה תקוותנו.
אולי מזה יבנה בינינו קשר, גשר.
אולי מזה נבנה לנו בית.
ב. מילאתי את דרישת הקורס והתחלתי לקרוא ספר בסדרה.
ואם עד שקראתי חשבתי שדעתי עליו נמצאת בשפל שאין נמוך ממנו, הרי שלהפתעתי היא הצליחה להידרדר עוד כמה מאות קילומטרים במורד התהום האינסופית של סלידה ובוז.למותר לציין שלא הצלחתי לסיים את הקריאה. לא רק שמדובר במוצר נחות וחנפני וכו', הוא גם משעמם ואידיוטי וההומור שלו אפילו לא רבע מצחיק.
(כן, כן, פרודיה, גיבורי על, חחחח).
כן, אני יודעת, הוא אמור להיות מצחיק עבור ילדים, ואני יוצאת בזאת נגד ההנחה המהותנית שכל הילדים צוחקים מאותם הדברים.
כן, אני יודעת, הוא אמור להיות חתרני ולחשוף את מבני הכוח של החברה. החוקרים דנים בכובד ראש האם החתרנות של הספר היא בעצם תחבולה שנועדה לשרת את ההגמוניה על ידי מתן פורקן זמני לרגשותיהם של המדוכאים שבעקבותיו הם ישובו לסדר הקבוע או שמא יש בה אלמנט של שחרור והיא מעודדת את המדוכאים לפרוק את עולם של המדכאים, ואף אחד, כך נראה, לא דן בשאלה האם באמת ילדים הם מיעוט המדוכא על ידי המבוגרים והאם מדובר בסדר חברתי דכאני שיש לבטל בדחיפות ולהחליף ב- מה בדיוק?
אני יודעת שספרים שמתארים הורים טובים ומיטיבים ושיתוף פעולה בין הורים לילדים נחשבים לספרים איומים, דידקטיים, קיטשיים ולא עלינו מאשרים את הסדר החברתי הקיים(!!) בגלל זה כנראה רק שני ספרים מסדרת "בנות פנדרוויק" המופלאה זכו לתרגום לעברית בעוד הזוועה העלק-חתרנית של קפטן תחתונים זוכה לתפוצה אינסופית.
אבל הנה מה שבאמת הקפיץ אותי בספר שקראתי (טוב, ניסיתי לקרוא): בספר, נלחמים שני גיבורי הספר בילד חנון. מחונן.
הם צוחקים עליו, מכשילים אותו. מנוגדים אליו. הם המגניבים. הוא החנון.
אוי, כמה שזה חנפני.
לא מספיק להציג את גיבורי הספר, הילדים, כמנוגדים למנהל ולמורים האיומים והשנואים, אויבי הילדים, כדי להתחנף לקוראים הפוטנציאליים, צריך להצטרף לבריון הכיתתי ולצחוק יחד איתו על החנונים. ועל המחוננים.
***
סליחה, כן, אבל יש חוזה בלתי כתוב בינינו, החנונים, לכותבי הספרים באשר הם!
אנחנו ואתם - באותו צד.
זה אנחנו נגד העולם.
לא משנה אם תכתבו על ילדים בדמותנו שנוכל להזדהות איתם, או אם תכתבו על גיבורי פנטזיה דמיוניים שנוכל לחלום להיות כמותם, העיקר שאתם ואנחנו ביחד.
אנחנו הקהל שלכם, אנחנו נקרא את הספר שלכם כשילדים "מגניבים" יפהקו בשעמום, ילגלגו על התוצר שלכם, לא ידעו מאיזה צד לפתוח אותו.
ואם כותב ספר בחר לערוק לצד השני - מי נשאר לנו בעולם?
***
ובנימה יותר רצינית: באיזה יקום הבריונות הזאת, השנאה לילדים חכמים, סבירה ומקובלת?
אל תגידו לי שזה חתרני. זה לא חתרני לצחוק על הילדים שגם ככה צוחקים עליהם, שגם ככה יש להם קשיים חברתיים. זה לא חתרני להגיד שמגניב להיות מגניב ומבאס להיות חנון, זה הכי פופוליסטי שיש.
אתם יכולים לדמיין ספר, איזשהו ספר, שמלגלג ככה על ילד נכה, למשל? ילד שיושב בכסא גלגלים? ילד אפרו-אמריקני?
למה לצחוק על מחוננים זה בסדר?
<i>"אני לא חושב שזה מצחיק!"</i> צועק המנהל של ג'ורג' והרולד בסצנה (באמת לא מצחיקה) בספר
<i>"אני חושב שזה גס ופוגעני!"
"זאת בדיוק הסיבה שזה מצחיק" </i> עונה לו ג'ורג'.
יודעים מה?
בנקודה הזאת, אני עם המנהל.
כן כן, המבוגר האולטימטיבי, חסר ההומור, מדכא הילדים, שנוא נפשם של הקוראים.
הו, האימה.
אם משהו הוא גס ופוגעני - זה לא הופך אותו למצחיק, אפילו לא אם קוראים לזה פרודיה.
(*) בחרתי אקראית ספר מהסדרה לכתוב עליו. לא באמת זוכרת איזה אחד התחלתי לקרוא and I couldn't care less.
(**) מכירים את הקטע ב"יש ילדים זיגזג" על מבוגרים אוהבי ילדים?
"כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא אוהב ילדים - ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה- חושב בעומק לבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד. כלומר - שאותם אוהבי ילדים, מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים..."
נראה לי שאפשר להחיל את זה גם על סופרי ילדים מזן מסויים, הזן של דאב פילקי, שיורדים נמוך מאוד - כי "זה מה שילדים אוהבים".
