****
אני מניח שרובכם תדלגו על הספר הזה, ואולי גם על הביקורת הזאת, מהסיבה הפשוטה והמוצדקת למדי שכתוב שם "זומבים". תפטרו את זה כ"שטויות", ותדחקו את זה למשבצת "דיסטופיות" במקרה הטוב או תחת הקטגוריה "פנטזיה אינפנטילית" במקרה הפחות טוב.
אמנם נעשה על בסיס הספר הזה סרט קולנוע לא אינפנטילי בכלל בכיכובו של בראד פיט הידוע לשמצה, בשם World War Z, אבל תרשו לי לציין כאן שהקשר בין הספר הנפלא והלא-ממש-קולנועי הזה לבין הסרט השטחי למדי ההוא, רופף בהחלט. אין כמעט נקודות דמיון.
חוץ מהזומבים, כמובן.
אבל הזומבים (או מתים-חיים, אם תעדיפו) הם רק תירוץ. תירוץ לספר סיפור מדהים ומצמרר ומפחיד ומשעשע לפרקים, של מה היה קורה בעולם הפריך והשברירי שלנו אילו פרצה בו קטסטרופה אמיתית. כזאת שאי אפשר להאמין שתקרה כי אנחנו כל כך מוגנים ויש לנו טכנולוגיה ואייפונים וספינות חלל ושבעה עשר סוגי לחם מחמצת במכולת הקרובה. אז אל תקראו לזה "זומבים". תקראו לזה "כלבת אפריקאית" או "אבולה" או "שפעת מסוג שלוש" או "חיידקים שעמידים לאנטיביוטיקה". כל מה שיגרום לכם לישון פחות טוב בלילה.
מקס ברוקס, הבן של, כותב פה ספר-גימיק שהוא לא באמת גימיק בכלל, ספר ראיונות שלאחר-מעשה, על מה קורה כשהחרא, תסלחו לי, פוגע במאוורר, וניתז על כולם. כווווולם. חזקים וחלשים, עניים ועשירים, פוליטיקאים וכוכבי רוק, רופאים ומהנדסי תוכנה. מה קורה כשכל ה"בכאילו" הזה שהקפנו בו את עצמנו וקראנו לזה "ציוויליזציה", קורס. תדמיינו שאין חשמל, ואין מים, ואין תקשורת. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמפחיד לצאת החוצה כי שמעתם שהשכנים נדבקו, שאין פינוי אשפה ואין תאורת רחוב ואין ממשלה ממש כי כולם ירדו למחתרת או ברחו לאי במיקרונזיה או נמלטו לצוללת הגרעינית שקיבלנו מהגרמנים, וזה רק אתם, והאישה, והילדים, עם השתים עשרה קופסאות שימורים שנשארו במזווה ושתי שישיות מי עדן שלא הספקתם לשתות כי הן היו מאחורי הארון.
אני לא יכול לחשוב על דבר אחד שברוקס פספס בדיסטופיה היעילה והריאליסטית להחריד הזאת. לא שחיתות ולא מעשי גבורה, לא מה קורה כשהסדר הקיים הולך לעזאזל ולא איך בונים עולם אחר כך. הוא מדבר על אימה ועל שרלטנות, על תקוות שווא ועל הטבע האנושי השורד-תמיד והטיפש, על תאוות בצע שממשיכה להתקיים גם אחרי שהכסף לא שווה שום דבר, ועל תכניות חירום שעושות שיקולים קרים וחסרי מוסריות, ובכלל על הגמישות של עניין המוסר ככל שהסכנה מתקרבת, על ציניות של פוליטיקאים ועל איך אין לנו שום סיכוי, כי לאף אחד לא אכפת מאף אחד חוץ מעצמו.
באופן מפתיע, הספר הזה לא עשה לי רע. התענגתי עליו ממש. אין בו דמויות ראשיות, והפורמט הזה של ראיונות עם עשרות סוגי אנשים - רופאים וחיילים ופוליטיקאים ומפקדי צוללות ואנשים פשוטים וכן הלאה - העניק לספר רוחב יריעה עצום, שבו דווקא הסיפורים הקטנים, שלפעמים אינם קשורים זה לזה, נותנים מושג אמיתי ולא מאולץ על התמונה הגדולה. אין בראד פיט, אבל אתה לא יכול שלא לתהות מה בראד פיט האדם הפרטי היה עושה כשמשהו יותר מפחיד מהפרידה המתוקשרת שלו מאנג'י היה דופק אצלו בדלת, והעובדה המנחמת שבינך ובינו אין באמת כזה הבדל גדול. לא באמת.
מבריק. רוצו לקרוא.
****