נהנתי מאוד מהספר הזה. הופתעתי לגלות שנכתבה עליו ביקורת אחת בלבד, ולא רק זה אלא גם שהיא שלילית ומכילה משפט בודד.
העלילה מסופרת מנקודת מבטו של גרישה, שנשמתו מתגלגלת מגוף לגוף כבר 400 שנה. גלגולו הראשון היה בתור גץ, ילד יהודי שמעודו לא יצא את גבולות חורביצה בה נולד. הסופר מפליא לתאר את החיים בשטעטל הבדוי ומתבל את הסיפור בהומור משובח. פרק זה, אשר מתאר את יומו האחרון בחייו של הילד גץ, מענג ביותר לקריאה ומשמש יריית פתיחה חזקה.
אחריו הופך הספר למעין קרקס, במובן הטוב של המילה: נשמתו של המספר מתגלגלת, יחד עם נשמתו התאומה, אל תקופות שונות ומקומות שונים המעניקים לספר גיוון מרענן בנוף הספרותי המקומי. סיפור העלילה רחב-יריעה למדי ומכיל בתוכו את פולין, וונציה, מרוקו, דכאו, רוסיה ותל אביב-יפו. העובדה שחמישה גלגולים נדחסו אל 315 עמודים מרשימה כלשעצמה.
גדולתו של הספר נטועה בכך שיש דרכים שונות להבינו. אמו של גרישה פולשת אל העלילה ומבקשת להעמיד את הדברים על תיקונם: אין גלגול נשמות, "חיים יש רק אחת". בעברית רצוצה היא פורסת לפנינו את סיפור חייו ה"אמיתי" של גרישה, בן סוציופת ומתוסבך שמוצא ברעיון גלגול הנשמות מפלט לחייו המבוזבזים. הקורא שואל את עצמו לאורך כל הסיפור, למי אני מאמין?
גמעתי את הספר בימים ספורים, עדות לכשרונו של הסופר ולהנאתי מן הספר. אין בו רגע משעמם, הוא דינמי לאורכו, אפילו בחמשת עמודיו האחרונים - יותר מזה, אפשר להגיד שהסיום שומט את הקרקע מתחת לרגליים ופותח צוהר לאינספור פרשנויות חדשות, כמו חידה שהתשובה לה מסתיימת בסימן שאלה מודגש.
הפרקים האהובים עליי היו הפרקים המתרחשים במרוקו וביפו. החלק האחרון מותח ומרגש מאוד, לגמרי שווה את ההמתנה.
הערה לסיום. מקצתה של העלילה מתרחשת בקיץ של שנת 2020. הספר יצא לאור מעט לפני פרוץ המגפה. אפשר כמעט להגדיר אותו כעת כשייך לז'אנר ההיסטוריה החלופית: בין דפיו תוכלו למצוא שתאטרון "גשר" פתוח באמצע מאי, ארומה ומקדונלדס מקבלים לקוחות, אין זכר למסכות או לריחוק חברתי והאוויר נקי מקורונה. כמה היינו רוצים שכך יראה אותו יום - בפועל ישבנו סגורים בבתים, או בקפסולות, או בריבועים של זום. העובדה הזאת גרמה לאותו חלק של הספר להיקרא כעיוות מכמיר-לב של המציאות, מין משאלה שלא התגשמה. אולי ככה, חשבתי לעצמי, נראה ה-15 במאי 2020 של יקום מקביל. שם אפילו גלגול נשמות אפשרי.

זה יהיה מביך מדי לתאר את התגובה שלי לסיום הספר.
אז אני לא אעשה את זה, כי נכון שזה קשה עבורי לשמור על כבוד עצמי, אבל לא הורג להשתדל.
מה שכן, שאלתי את עצמי למה אני מגיבה ככה, ולמה אני רוצה לבכות, ואני חושבת שאני בפעם הראשונה בחיי מזהה - זה כי אני עצובה שזה נגמר.
הפרידה מהסיפור הזה שוברת לי את הלב.
וזה לא כי הוא מדהים, זה כי יש לי חיבור מיוחד לכתיבה של אמילי הנרי, ואני פשוט משוחדת בכל מה שנוגע אליה.

זה הספר השני שאני קוראת שלה, קראתי את "רומן קיץ" באנגלית לפני שנתיים בערך.
ואני יודעת עם יד על הלב, שאני אקרא כל ספר שלה.
אפילו את הספר עם הכריכה בצבע הכתום שהוא ספק מזעזע ספק הצהרתי, שלמזלי אני לא צריכה לקנות כי יש בספרייה שלי.

תקשיבו.
היא כל כך טובה.
כאילו, יש ספרים שאפשר לדבר עליהם מבלי לדבר על מי שכתב אותם, אבל הספרים של אמילי הנרי לא שייכים לקבוצה הזאת.
יש לה סגנון ברור, הדיאלוגים של הדמויות שלה מדהימים ומרגישים כל כך אמיתיים, באנגלית קוראים לזה banter, זה כשהדמויות מקניטות ומתלוצצות אחת עם השנייה - והיא כותבת את זה כל כך טוב.
הדבר השני שאני אוהבת בספרים שלה, זה שאני כבר יודעת שיש ארבעה ספרים כתובים, שלושה מתורגמים לעברית, ובינתיים בכולם יש חופשה.
אני אוהבת, עם המון ב', ספרים שיש בהם חופשה.

יש לי כל כך הרבה ציטוטים לבחור מהם, ואתם לא מבינים, אני כל כך מתרגשת לפגוש את המילים האלה שוב ולבחור מה לשתף.
אבל לפני זה, אני צריכה להשתלט על עצמי, ולכתוב על מה הספר.

ביקורת זו תכיל ספוליירים קלים אבל תאמינו לי שזה לא צריך להיות משנה לכם כי הספר הזה הוא ממש גרוע

נפץ אותי מספר על ג'ולייט שיש לה כוח מיוחד מאוד שהוא שהיא יכולה להרוג אנשים בעזרת המגע שלה.

עד לפה נשמע ממש מעניין.

אז זהו שלא.

הספר הזה כל כך מלא בקלישאות משעממות בתיאורים מעצבנים דרמטים ומהכתיבה הכי מפגרת מעצבנת שקיימת בעולם.

זה לא מקורי לעשות את החיתוך הזה בכל משפט שני זה סתם הורס את הרצף של הקריאה וזה שיגע אותי ברמות. וזה הדבר היחיד שמקורי בספר הזה.

אז ג'ולייט היא הגיבורה של הסיפור וברור שהיא תהייה הנערה הכי יפה שקיימת עם עניים ירוקות כחולות ואפילו שהיא הייתה בבידוד במשך מלא זמן היא עדיין נראית כל כך יפה.

וכמובן שיכניסו לה לתא מישהו חתיך בגיל שלה שגם הוא עם עיניים כחולות משגעות ואוי איזה הפתעה הם מכירים אחד את השני מבית הספר, וכל אחד מהם עקב אחרי השני והיו מאוהב בו בסתר! אפילו שלא היו בניהם שום מגע או שיחה. והם מאוהבים אחד בשני גם עכשיו אפילו שהם לא נפגשו במשך ארבע שנים הם עדיין זוכרים אחד את השני ואדם (שהוא זה שבתא איתה) מוכן לעשות הכל למענה. -,-

ומה שהכי עצבן בספר הוא התיאורים הכל כך דרמטים.
כל דבר קטן שקורה ג'ולייט מתארת במשך פסקה שלמה דברים כל כך מפגרים.
הנה לכם דוגמא:

"אני שונאת את האדישות הנרפית של שמש שעסוקה כל כך העצמה שהיא לא שמה לב לשעות האינסופיות שאנחנו שוהים בנוכחותה"