“אם יש דבר טוב שיצא לנו מהתקופה הזאת, הוא לא שקראנו יותר ספרים. ממש לא. חלק מהזמן הספריות היו סגורות, וגם חנויות הספרים. וגם כשנפתחו, יצא שהגעתי לחנות מוזרה שיש בה רק ספרים לאנשים חכמים שיש להם סבלנות לקרוא דברים עמוקים גם בתקופה של הסגר. לא, מה שיצא לי מהסגר הזה הוא לחלוטין לא קריאה. אבל כן רקמה. מכל מיני סוגים, צלבים על קנבס, תכי שרשרת וקשרים צרפתיים על מסכה, תמונות ועיטורים לבית. לא אני זו שרקמתי, אבל היו כאן רקמות בקרב בנות הבית, והן יצרו קצת רוגע בין עדכון מגפה אחד למשנהו.

אז רקמה, זה מה שיש על עטיפת הספר הזה, וזה מה שמשך את העין והוציא אותו מהספריה, עכשיו כשהיא כבר פתוחה, כלומר פתוחה ברישום מראש ורק אדם אחד עוטה מסכה. זו רקמת צלבים כפרית על בד גבינה, עם כוורת ודבורים, גבעולי תירס, פרחים ועורב. אחת כזאת עמוסה, אבל ממש, כזאת שמשדרת עלילה של המאה התשע עשרה או תחילת העשרים באיזור כפרי נידח ונטול טכנולוגיה. אולי משהו כמו "החיים הסודיים של הדבורים" או ספר דומה מאותה סוגה. ותקשיבו, זו לא סתם רקמה על כריכת ספר. זו רקמה פרי ידיה של עורכת התרגום, הלא היא גילי בר הלל סמו. זה לא סתם כריכה רקומה, זו כריכת יוקרה! זה כבוד!

עכשיו, לאחר שחירפנו את התקופה והיללנו את הכריכה, צריך גם לכתוב על הספר. תקשיבו, היה לי יותר קל לכתוב על הספר לו הייתי יודעת לאיזה ז'אנר לשייך אותו. פשוט, תמיד נדרשת השעיית אמון בהתחלת קריאת ספר, אבל חשוב לדעת איזה סוג השעיה צריך לבצע. התקציר מאחור לא עוזר הרבה, וגם לא התחלת הפרק הראשון. או השני. או השלישי. זו אולי פנטזיה, כי יש כל מיני דברים מסתוריים כמו תירס שלוחש ושמות מקומות שמתורגמים כדי שלא יתפספס המסתורין הכרוך בהם, ואולי רומן נעורים, כי יש הרבה רמזים, ומצד שלישי אולי תעלומה בלשית, כי יש שם בחורה מסתורית שמגיעה ואז נעלמת.

עם המשך הספר התעלומה לא מאוד נפתרת. כלומר זה ספר מסוגת "מצא את הסוגה". כל פרק מתחיל ממקום כלשהו ומסתיים במקום כלשהו בלי קשר חזק לפרק שלפניו או מאחוריו. משהו לא תפור עד הסוף, אולי לא אפוי. בעיירה קטנה ושכוחה פין אוסאליבאן גדל בלי אבא (שנהרג) ובלי אמא (שעזבה לטובת אורתודנט) אבל עם אחיו שון שהוא פראמדיק שוויתר על לימודי רפואה, ועם מישהי בשם רוזה שהגיעה ואז הלכה. יש לו חבר בשם מיגל, המוני מעריצות, חברה בשם פיטי שיודעת לדבר עם דבורים. יש לו גם את חבורת הבריונים של העיירה שנהנית להציק לו, את השכן צ'ארלי שאולי יודע דברים ובכלל את תושבי העיירה שיודעים הכל על כולם. האם זה רומן בין פין ורוזה? או בין פין ופיטי? האם זה משולש אהבה? האם רוזה היא אישה מוכה. האם באורווה של שון צומחים בעלי חיים? האם התירס לוחש סודות? בסוף הכל מסתדר, אבל לא בהנאה מרובה מבחינתי. יחד עם זאת, הרקמה על הכריכה יפה.”

“במסגרת העבודה בחנות ספרים יוצא לי לראות ולעבור על מגוון רחב של ספרים ש'נעלמים' אחרי חודש-חודשיים ולא מובאים למלאי יותר עקב חוסר פופולריות כנראה.
אני בד"כ נמשכת דווקא אל אלו (או לפחות קוראת את התקציר) כי ככה מגלים הרבה ספרים טובים, ולדעתי כאן מדובר על מקרה מובהק של פספוס מצד אנשים בגלל שהסופרת לא מוכרת/הכריכה לא מזמינה/אין יח"צ וכו..
יש בספר כל מה שקיוויתי שיהיה בו- הייתי מגדירה אותו כמתח+רומן אבל הוא גם דן בהרבה נושאים מעניינים שלא מצאתי בספרים אחרים,התחברתי לדמויות,הופתעתי לקראת הסוף ונהנתי מכתיבה מדהימה שגרמה לי לדמיין לפרטים את העיירה הקסומה שבה הסיפור מתרחש. ממליצה בחום אם תצליחו למצוא אותו”

“*כשהתירס לוחש*

אמ;לק: כן או לא? אה...לאוהבי הז'אנר? שזו תכל'ס דרך מנומסת לומר "לא"

-אזהרה (לספר, לא לסקירה): טריגר אלימות מינית (אין תיאורי זוועות מפורטים או משהו כזה, אבל זה כן משהו שקורה על בסיס קבוע לאחר הדמויות הראשיות)-

תקציר מגב הספר:
בעיירה הקטנה פרצת עצם, לכולם נדמה שהם יודעים הכול על כולם, אבל הם לא.
למשל: מיהי רוזה, הנערה המסתורית שהופיעה כאילו משום מקום בעיירה? מה היא עשתה בביתם של האחים שון ופין, שאירחו את רוזה לאחר שאמם נטשה אותם? ולאן היא נעלמה פתאום כלעומת שבאה?
פין משוכנע שרוזה לא סתם עזבה. היא נחטפה, והוא ראה הכול. אבל מי יאמין לילד מוזר כמוהו, שאף פעם לא מביט לאנשים בעיניים וחושב ששדה התירס מדבר אליו?
ובינתיים, רוזה לכודה. איפה? שום דבר לא ברור לה. רק שהיא רוצה לחזור.
( =^.^= ו...אלה היו הרבה מילים שמתארות כמעט כלום ("רוזה נחטפה. רק פין ראה את החוטף שלה. האם תשתחרר?") אבל להגנתו של התקציר יאמר שגם לספר עצמו לא היה הרבה מה לספר =^.^= )
כשהתירס לוחש מאת לורה רובי הוא רומן נעורים יפהפה ומיוחד ( =^.^= או לפחות, רומן נעורים שמנסה לשכנע אותנו ללא הצלחה שגיבוריו יפים ומיוחדים =^.^= ), הטווה עולם בלתי רגיל ( =^.^= מה לא רגיל בעיירה אמריקאית קטנה, מהסוג בו תמיד מתחילים הסיפורים הקלישאתיים של "בעיירה הקטנה שלנו אף פעם לא קרה שום דבר מעניין"?! ולא, בתור מישהי שקראה ספרי פנטזיה אמיתיים, אני לא סופרת את קמצוץ הפנטזיה שבסוף כראוי להיקרא "עולם" =^.^= ), רווי סודות והטעיות (=^.^= איזה בדיוק? כי לא ראיתי להם סימן ורמז, אז כנראה שהסודות הצליחו לשמור על עצמם וההטעיות הצליחו להטעות אותי =^.^= ), ואמת פשוטה אחת: האהבה נותנת לנו יכולת לראות מבעד למציאות ( =^.^= או במילים אחרות love is cruel you'd love a fool. נכון שזה מעורר תקווה והשראה? לדעת שכן, יש מישהו שאוהב אותך ואומר שאתה שווה שנקל, אבל רק שתדע שזה לא נכון, זו סתם האהבה שלו שמעוותת את המציאות ובמציאות אתה לגמרי מעפן =^.^= )

ומה אני חשבתי:
הבעיה איתי היא שאני קוראת יותר מדי ספרים טובים: ספרי פנטזיה עם עולמות עשירים, עשרות דמויות מורכבות ותהפוכות וקרבות מטורפים; ספרי מתח שגורמים ללב ולמח לעבוד שעות נוספות. ספרים היסטוריים שמלמדים אותי דברים מרתקים על העולם, דרמות משפטיות של ג'ודי פיקו שגורמות לי להעריץ אותה על האומץ להתעסק עם נושאים שאף אחד אחר לא מעז לגעת בהם.
ליד כל אלה, הספר הזה הוא פשוט ודל. טוב, יודעים מה? אולי הוא פשוט ודל אבסולוטית, ואני סתם מזלזלת עכשיו באינטיליגנציה של קוראים בתוליים יותר ממני.
להגנתו של הספר אוכל להגיד שהוא כתוב בשפה קריאה ויפה, יש בו דמות אחת מוצלחת ומעניינת (עליה ארחיב בהמשך) ו...הוא יותר טוב מספר של ג'ון גרין. והסיבה שאני משווה אותו עם ספרי ג'ון גרין היא כי הוא שייך לאותו ז'אנר: ז'אנר הכלום האמורפי הזה, שאפילו אין לו שם משלו כי אין בו מספיק תוכן. אלא אם כן תוכן נחשב בעינכם נוכחות של:
*גיבור טינאייג'רי שתכונת האופי היחידה שלו היא "שונה ומיוחד" (מה שמתבטא בכך ש: א. אנשים אחרים אומרים שהוא שונה ומיוחד ב. הוא חושב מחשבות חולמניות, אקראיות ועל ספקטרום הפסאודו-פילוסופיות ג. הוא סובל מלקות/מחלה כלשהי(
*סיפור אהבת נעורים שנשמע כאילו מי שכתב אותו מעולם לא חווה אהבת נעורים (וכמובן שגם אהבת הנעורים תהיה "שונה ומיוחדת" - פשוט קחו את סעיפים א'-ג' לעיל ותשליכו אותם על זוג במקום על אדם בודד, ואת הלקות/מחלה תחליפו ב"נהנים לצטט שירה/לכתוב חיבורי קבלה הומוריסטיים לקולג' " מה שאוטומטית עושה אותך למעניין יותר מזוג שרואה סדרה ביחד או מכין ביחד פסטה).
*דרמות שאינן באמת דרמות - הורה נוטש, מריבה בין אחים, חברה שנפרדת ממך כי היא חשבה שאתה חושב שהיא יפה אבל מה אם אתה רק חושב שאתה חושב שהיא יפה? היא פשוט לא תוכל לעמוד בזה - ומשום מה הדברים האלה אמורים להזיז לי את הביצה. אם הביצים המטאפוריות שלי זזו, זה היה רק כי השטויות האלה עשו לי שפשפת מטאפורית.
הדברים הטובים היחידים בספר היו הדמות וקו העלילה של רוזה: נערה חכמה וחזקה שלרוע מזלה נולדה יפה מדי, ולכן בעודה מנסה לצאת מהעיירה הקטנה שבה נולדה בפולין, לראות את העולם וללמוד באוניברסיטה - היא מוטרדת מינית על כל צעד ושעל, ובסופו של דבר נחטפת. הסיפור בספר, אם הוא על משהו - הוא על מאבקה של רוזה לחופש. בין פרק משעמם לפרק משעמם על החיים המשעממים של פין, גיבורנו הטינאייג'ר השונה והמיוחד, חברתו האובססיבית-למראה-שלה פיטי, ואחיו שון, החבר של רוזה, שכל-כך אהב אותה עד שלאחר שהיא נחטפה פשוט הניח שהיא עזבה מרצונה (מי עוזב בלי להיפרד באמצע קרנבל בזמן שהוא מחכה שתביא לו נקניקיה?!) נטש אותה לגורלה, זרק את חפציה והמשיך בנחת בחייו (עם אהבת אמת כזו מי צריך אויבים הא) - אנו זוכים להצצות קטנות לחייה של רוזה, החל מילדותה בפולין, דרך למידתה בדרך הקשה על טבעם האמיתי של מטרידנים וגברים בריוניים, וכלה בהגעתה לאמריקה לתכנית חילופי סטודנטים ולחטיפתה.
הסיפור של רוזה הוא סיפור מאבקה של כל אישה שאיתרע מזלה להיוולד אישה ולהיוולד יפה, והוא בא לי בקטע מאוד אקטואלי עכשיו, כשרצח נשים ואלימות כנגד נשים שוב עלו לכותרות.
בסוף הסיפור היתה אפילו קצת פנטזיה.
אבל, אם נקביל את הספר לאבוקדו, זה היה מהאבוקדים המאכזבים האלה שהם ברובם גרעין ענק, ומהחלק הטעים (=כל מה שקשור ברוזה) בקושי נשאר מספיק כדי שלא אגווע ברעב.
ובנוסף לכל זה, בלט נסיונה של הסופרת להרביץ בקוראים מסרים חינוכיים, או לפחות מסר חינוכי אחד ספציפי. שזה באופן כללי דבר שאני שונאת - אני כבר לא בת חמש ואת לא אמא שלי, אז על תנסי לחנך אותי סבבה? - אבל כשהמסר הוא גם דבילי, אני בכלל מתעצבנת. במהלך כל הספר, עוסקות כל הדמויות ברמת אובססיביות כזאת או אחרת ביופי שלהן, ואם דמות מסוימת (רוזה למשל) מסרבת לעשות את זה כי זה מטופש, הסופרת פשוט תעסוק באובססיביות ביופי שלה בשבילה. השורש י.פ.ה הופיע בספר יותר פעמים ממילות קישור. פין יפה! פיטי לא יפה, ומכך נובעת כל תכונת אופי שלה וכל החלטה שעשתה בחייה אי פעם! אבל האם פין חושב שהיא יפה?! רוזה יפה! מיגל חושב שהוא לא יפה ולכן מתבייש להתחיל עם בחורות! והמסר הוא, ילדים (ואנחנו מעבירים לכם אותו בערך 1000 פעם ב-1000 מקומות בספר כדי להיות בטוחיייים שהבנתם) - היופי הוא בעיני המתבונן!
תסלחו לי, אבל זה מסר מפגר. מישהו חשב פעם שגם למכוערים יש זכות קיום? מישהו חשב פעם שאולי משיכה ראשונית יכולה (אבל לא חייבת!) להיות תלויה ביופי, אבל בשלב שבו מתפתחים רגשות היופי לא אמור לשחק תפקיד? האם באמת כל-כך מופרך לכתוב דמות שתחשוב שהיא עשויה למצוא חן בעיני אנשים למרות הפרצוף המכוער שלה - ולא כי הם יראו אותה בתור יפה, אלא כי הפרצוף שלה לא חשוב! חשוב שהיא מגניבה או חכמה או מעניינת או טובת לב!
זה הורג אותי שדמויות בספרים אף פעם לא מפתחות אישיוז של חוסר בטחון סביב להיות מגושם, או חנון, או גרוע בספורט או במתמטיקה. אבל להיות מכוער? לאאאא הכל רק לא זהההה! חייבים לנחם את הבנאדם ולשכנע אותו שהוא לא באמת מכוער. כי אם נודה שהוא מכוער נצטרך לזרוק אותו מהצוק בספרטה.
די, תנו לגיטימציה גם למכוערים. לא, מכוערים הם לא "יפים בעיני המתבונן". הם מכוערים. אבל זו התכונה הכי שטחית ולא חשובה בהם אז אולי במקום לבזבז זמן על להתבונן בהם מזוויות שיראו יפות, פשוט...תפסיקו להתעסק כבר בחיצוניות?!
(ואם אתם תוהים איך מבחינים בין המסר הזה לבין המסר (ההרבה פחות דבילי) "אל תסתכל בקנקן" - זה בדיוק ההבדל בין להגיד "אני אוהב אותך כי בעיניי את יפה חיצונית, גם אם אובייקטיבית את כונפה" לבין "אני אוהב אותך כי לא חשוב לי בכלל שאת מכוערת חיצונית, אני לא כזה שטחי".)
אפשר לסכם ולומר, אם כך, שזה ספר טוב רק לאוקטובר, חודש שבו במילא אין שום ספרים אחרים באופק. אבל רק בהנחה שכבר נגמרו לכם כל הסדרות בנטפליקס וכל המשחקים בפלייסטיישן ואפילו בהיה בתקרה כבר מיצתה את עצמה.

נ.ב
אציין לטובה את המתרגמת יעל ענבר, שלא רק תרגמה תרגום משובח ומוקפד, אלא אפילו הוסיפה לנו נספח בו היא מסבירה את הדרך בה היא מחליטה איך לתרגם שמות של דמויות ומקומות. זה היה ממש מגניב ואני רוצה שעוד מתרגמים יעשו את זה”