ביקורת ספרותית על אהבה מהספרים מאת אמילי הנרי
ספר טוב

---

זה יהיה מביך מדי לתאר את התגובה שלי לסיום הספר.
אז אני לא אעשה את זה, כי נכון שזה קשה עבורי לשמור על כבוד עצמי, אבל לא הורג להשתדל.
מה שכן, שאלתי את עצמי למה אני מגיבה ככה, ולמה אני רוצה לבכות, ואני חושבת שאני בפעם הראשונה בחיי מזהה - זה כי אני עצובה שזה נגמר.
הפרידה מהסיפור הזה שוברת לי את הלב.
וזה לא כי הוא מדהים, זה כי יש לי חיבור מיוחד לכתיבה של אמילי הנרי, ואני פשוט משוחדת בכל מה שנוגע אליה.

זה הספר השני שאני קוראת שלה, קראתי את "רומן קיץ" באנגלית לפני שנתיים בערך.
ואני יודעת עם יד על הלב, שאני אקרא כל ספר שלה.
אפילו את הספר עם הכריכה בצבע הכתום שהוא ספק מזעזע ספק הצהרתי, שלמזלי אני לא צריכה לקנות כי יש בספרייה שלי.

תקשיבו.
היא כל כך טובה.
כאילו, יש ספרים שאפשר לדבר עליהם מבלי לדבר על מי שכתב אותם, אבל הספרים של אמילי הנרי לא שייכים לקבוצה הזאת.
יש לה סגנון ברור, הדיאלוגים של הדמויות שלה מדהימים ומרגישים כל כך אמיתיים, באנגלית קוראים לזה banter, זה כשהדמויות מקניטות ומתלוצצות אחת עם השנייה - והיא כותבת את זה כל כך טוב.
הדבר השני שאני אוהבת בספרים שלה, זה שאני כבר יודעת שיש ארבעה ספרים כתובים, שלושה מתורגמים לעברית, ובינתיים בכולם יש חופשה.
אני אוהבת, עם המון ב', ספרים שיש בהם חופשה.

יש לי כל כך הרבה ציטוטים לבחור מהם, ואתם לא מבינים, אני כל כך מתרגשת לפגוש את המילים האלה שוב ולבחור מה לשתף.
אבל לפני זה, אני צריכה להשתלט על עצמי, ולכתוב על מה הספר.

אז נורה סטיבנס היא סוכנת ספרותית, והיא וורקוהולית.
אנחנו רואים פגישה עבודה שיש לה עם עורך בשם צ'רלי לסטרה, שממנו היא מחליטה לשמור מרחק, כנראה בגלל שהם קולגות אבל מולו היא מתקשה לשמור על מקצועיות והעבודה שלה מאוד חשובה לה.
אמא שלה נפטרה והיא הייתה צריכה לדאוג לאחותה שהייתה בת שש-עשרה בזמנו, אז יש לה קצת בעיות ומשקלים.
כשהיא מתחילה להרגיש שמשהו בקשר שלה עם אחותה כבר לא כמו שהיה פעם, היא מחליטה לזרום עם אחותה כשהיא מבקשת ממנה לנסוע לחופשה של חודש, במקום שנקרא סאנשיין פולז, עיירה שהתפרסמה בזכות ספר, שם היא נתקלת בצ'רלי.
-

אז החלטתי לקרוא את הספר הזה בשבת שעברה, כי התחשק לי לקרוא שוב את "רומן קיץ" אבל זה הרגיש לא נכון לקרוא את זה - לא בקיץ.
הציפיות שלי מהקריאה השנייה של "רומן קיץ" כל כך גבוהות, אז אני מאוד זהירה לגבי התזמון שבו אני בוחרת לקרוא אותו.
ואז נזכרתי, שיש לי עוד ספר של אמילי הנרי על המדף, שלא קראתי עדיין.
דחיתי את הקריאה עד עכשיו, כי רציתי לקרוא את הספרים לפי סדר ההוצאה שלהם למרות שאין ביניהם שום קשר, ומשום מה "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" לא הצליח לתפוס אותי בעמוד הראשון... אז פשוט החלטתי שמתישהו, אני אקרא את שלושתם ביחד.
ובכן, זה בוטל, וכנראה לטובה.

אני לא יודעת איך להסביר למה אני אוהבת את הכתיבה של אמילי הנרי כל כך.
אני רק יכולה להגיד שאני אוהבת שבשני הספרים שקראתי ממנה הפרוטגוניסטית הייתה בחופשה, ושאהבתי איך שהיא תיארה את איך שהיא נמשכה לבחור הראשי, ואהבתי את ה-banter של הזוגות.
ההבדל בין הספר הזה לרומן קיץ, זה שברומן קיץ זה הרגיש שהפרוטגוניסטית קצת יותר בקטע של הבחור משהוא בקטע שלה, ושלא תבינו, גאס מרומן קיץ לגמרי שבה את ליבי, אבל הוא היה קצת מרוחק.
פה לא, פה הגיבור ממש ברור בכך שהוא חושב שהיא לוהטת, והוא פשוט... כל כך כנה ופתוח, שזה חמוד בקטע של להתרגש מזה.
קיצר, הזוגיות פה היא וייב אחר, וגם אהבתי שהם פחות או יותר באותו גובה, ושהם מרגישים כמו נשמות תאומות, וזה גם מוזכר בספר, ובדרך שלי באופן אישי לא הרגישה קלישאתית.

פשוט יש משהו בספרים האלה של אמילי הנרי, שמאוד מזכיר לי את עצמי.
יש משהו לא ברור לגמרי, שאני מזדהה איתו.
זה כאילו, יש משהו בספרים האלה שפשוט מרגיש כמוני, ואני לא יודעת מה זה, אבל אני חושבת שזה פשוט מרגיש חם ומואר, כמו השמש.
אפילו איך שהיא מתארת את המשיכה שהדמות מרגישה, מאוד קרוב לאיך שאני מרגישה משיכה לאנשים, זה קצת מוזר אבל בקטע משמח.
בייחוד כשנורה מתארת אתה המשיכה של לצ'רלי כמו שחמנייה שפונה אל השמש - זה כל כך אני, שזה קצת מביך, אבל זה בסדר, כי זה גם מצחיק.

לסיכום, כי אני מתה כבר לעבור לחלק של הציטוטים ולצערי לא הצלחתי לשלב אותם בתוך הביקורת - אני מעריצה של אמילי הנרי, ולספרים שלה יש מקום מיוחד בלב שלה, אפילו שהם לא בדיוק מרגישים לי מושלמים.
הספר הזה רק גרם לי להתרגש עוד יותר לקראת הקריאה החוזרת של "רומן קיץ", ואני לא יודעת מה עוד להגיד, אני חושבת שזה ברור שיש לי חיבור מיוחד לספרים שלה.
שניהם גרמו לי לבכות כשקראתי אותם, ולצחקק, ולהתאהב בגיבור, ולהזדהות, ולקנא באיך שאמילי הנרי כותבת.

אני אוהבת להרגיש ככה.
זה מסוג הספרים שמזכירים לי למה אני אוהבת לקרוא ספרים.
לא למה אנשים אחרים אוהבים ספרים, אלא למה אני - באופן ספציפי - אוהבת ספרים.
כי אני אוהבת להרגיש ככה, את רמת ההזדהות וההשראה, את החמימות המוכרת הזאת, את תחושת ההתאהבות במשהו שקצת מזכיר לך את עצמך.
כנראה שהספרים שלה פשוט גורמים לי להרגיש בבית.


_

"אני גוהרת מעל השולחן, מרימה את הבקבוק ומוזגת יין לתוך הכוס שלו עד שזו כמעט עולה על גדותיה. בשוויון הנפש הרגיל שלו, הוא מרכין את ראשו ושותה ישירות מהכוס בלי להרים אותה.
אני פורצת בצחוק בניגוד לרצוני, והוא נראה מרוצה עד כדי כך שכל גופי מעקצץ מגאווה. הוארוצה להצחיק אותי."
-
"כאב בלתי מוסבר מפלח את גופי. ככה זה לפעמים כשאני מסתכלת על צ'רלי. כמו משפט שנותן לך אגרוף בבטן, כמו שורה כה חותכת שאת חייבת להניח את הספר בצד רק כדי לנשום."
-
לכמה רגעים ארוכים אנחנו רק מחייכים זה אל זה. זה קשר העין הכי פחות מביך שהיה לי אי־פעם. נדמה ששנינו הצטרפנו לאותה פעילות, והיא מסתכמת בזה: פשוט להתקיים, זה מול זה.
"איך אני נראית" אני שואלת.
"כמו אישה לוהטת מאוד," הוא אומר, "בחולצה מאוד לא מרשימה."
"לא שמעתי כלום אחרי לוהטת."
פיו מתרומם למה שנראה כמו החיוך החביב עליי משלל חיוכיו, זה משווה לו מראה כאילו חבוי איזה סוד בזווית פיו. "את רוצה לרקוד, סטיבנס?"
"אתה רוצה?" אני שואלת, מופתעת.
"לא," הוא אומר, "אבל אני רוצה לגעת בך, וזה כיסוי טוב."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אהבה מהספרים