לא מצליח להבין איפה הספר הזה התחבא ב- 36 שנותיי. האמת שהוא לא התחבא, הוא תמיד היה שם ברשימת ה"ספרים שיום אחד אקרא", והיום הזה הגיע.
לפעמים קוראים ביקורות שאומרות על ספר שהוא יהיה מדהים וכו' וההייפ מפריע לי להנות ממנו.
במקרה הזה אין שום הייפ שיכול היה ליצור ציפיות יתר. אין דרך לצפות יתר על המידה לספר כזה.
יצירה חד־פעמית שלא רציתי שתסתיים לעולם.
יצירה אנושית, מפעימה, מרגשת, שגרמה לי להזדהות ולכאב עם גיבוריה, ולראשונה מזה זמן רב, לדמעות של צער על מה שעובר על הדמויות.
לא להחמיץ.

אפשר לקרוא אותו כספר מתח
גודלו הפיזי הקטן, החום של העטיפה הפשוטה-אך-המתוחכמת
עושה לקורא להרגיש גם הוא מתוחכם-אבל-לא-מתאמץ
אבל עדיין כל זה יהיה פספוס
עדיף לקרוא אותו כמשל על החיים
כביקורת אולי או רעיון להרהר בו - איך לפעמים אנשים פועלים
לא מרצון חופשי (לפחות לא זה אליו מתכוונים בהגדרה)
אלא מרצון שכופה עליהם הסביבה.
נעים לקרוא את הספר ולהרגיש את המחנק שאופף את הדמויות, את העדר התקווה,
את הקשיים שבהליכה בתלם.
כאמור
אפשר לקרוא כסיפור מתח, אז הסוף ידוע מראש
אז מה
לכולם ברור שהדרך היא העניין
אבל עדיף לקרוא כמשל
ואז להרים את העיניים ולראות כל כך הרבה כרוניקות כאלה
מסביב.

וזרח התחת.

אשתקד יצא לי לקרוא את ה"זקן והים" וזה היה נפלא. לפני כחודש החלטתי לרכוש ולקרוא את כל ספריו של המינגווי, כפי שאני עושה עם כל הסופרים. רכשתי כמעט את כולם והתחלתי לצלול. זה התחיל טוב ב"הקץ לנשק", המשיך בעליונות לבנה ב"גבעות הירוקות של אפריקה" וב"זרח השמש" כבר הבנתי שאני צולל בעצם לתוך כוס אלכוהול. אני לא נזיר מאלכוהול. אך מלשתות בירה פעם בשבוע ועד ללקדש את הטיפה המרה, כבן לאלכוהוליסט שמת כתוצאה מכך, זה נראה לי ילדותי וגובל בפאתטי. זאת אחת הסיבות שאחרי שני ספרים של יהונתן גפן פשוט לא קראתי אותו יותר.
לגבי הדמויות בספר, הן נראות ונשמעות כמו כאלה שחושבות שהשמש זורחת להן מהישבן. דמויות שטחיות שמצדיקות התנהגות שטחית כי הן לא יודעות אחרת. לא יכול להוסיף עוד לגביהן כי פשוט אין. ואני לא אומר מילה אחת על הטמטום במלחמת-פרים ועל הטיפשות באהבה לכך.
היה רגע שהבנתי שאני קורא תיאור מפורט של הדמות הראשית צוללת בתוך המים. בפעם השנייה שזה קרה, התייאשתי ונתתי לאכזבה להכנס לתוכי וקיבלתי אותה באהבה. הפרק האחרון היה כמעט עינוי להנביז.

ב"גבעות הירוקות של אפריקה" המינגווי מבקר את הסופרים האמריקאים ואחר כך "מפרק" את הביקורת ואומר שזאת בעצם לא אשמתם כל-כך. אלא באשמת המו"ל שלוחץ ובאשמת ההוא והזה. ובכך אני מרגיש שהוא הכשיר את הקרקע לעצמו ולספריו.
אין ספק שהוא יודע מדי פעם להפוך תמונות לאותיות, כמו כל עיתנואי טוב. אך כנראה שלא כל עיתונאי טוב יכול להיות סופר. אם אין לך מה לומר, פשוט אל תאמר.
ואם לדמות יש חולצת פולו לבנה, זה לא כלכך מעניין אותי אם זה לא מתקשר לעלילה בהמשך. הכי גרוע לסופר זה לחזור על עצמו.