יהיה את המקרה של "שנאה ממבט ראשון", של "שנאה נרכשת" ומקרים שפשוט באמת הבנתם שהספר לא כזה נורא.
וכמובן שיש פרים שהיחס שלכם אליהם נייטרלי מאוד, בלי אהבה או שנאה מיוחדת.
אבל לפחות לי, בספר הזה, היתה התאהבות.
ההתאהבות שלי בספר הזה היתה מהסוג השני, של האהבה הנרכשת שמתפתחת עם הזמן.
היו לכך סיבות אני משערת. הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה שהייתי בת 11 ואז, כמו היום יחסית, נאבקתי לשמור על תמימותי וסירבתי להתבגר. ושראיתי אותו שם על המדפים, של מישהו בלי חולצה עם עור שזוף ושמאחור כתוב בין ההמלצות: "<B>רומן</B>, מצחיק אפל <B>וסקסי</B>..." זרקתי אותו על הרצפה כאילו הוא בוער. לא, לא עוד רומן, לא עוד מילה שמתארת אי-תמימות לילדה בת אחת עשרה שכמותי, לא.
ולא שאני אומרת שבנות בנות אחד עשרה לא צריכות לקראו את זה או תמימות מידי, זו היתה פשוט אני. כבר אז היה לי אידיאולוגיה של ספרים תמימים ונחמדים בלי רמיזות מיניות כלשהן, לאחר שמערכת החינוך עוד ניסתה לשבור אותי. לא רציתי להישבר ולתת לתמימותי להיהרס עוד יותר (ולא שאני נאורה או משהו כזה פשוט אני באמת לא יכולה לסבול את זה).
ולא נשכח גם שהתקציר נראה כמו ספר נוער טיפוסי- "ילדה מגלה עולם נסתר שבדרך מיוחדת היא קשורה אליו ויש את זה שהיא מתאהבת בו ומאבק ביצורים ומשולש אהבה" וכו'.
כך נטשתי את הספר הזה.
אבל כעבור כמה שנים, הייתי גדולה יותר-בת 14 ונזכרתי בספר הזה ורציתי לקרוא אותו.
והנה הסוד שלי- לא קראתי את בני הנפילים עד לפני זמן לא רב.
פשוט...או ששכחתי ממנו או שהוא לא עניין אותי או שעדין היה בי החלק של הילדה בת האחת עשרה שראתה כריכה...לא הכי מזמינה בעולם, בוא נאמר את זה ככה.
אחרי שחיכיתי חודשיים שלמים שיגיע לספריה של בית הספר כי מישהי השאילה אותו שכחה להחזיר.
ויום אחד, נשלח אלי במייל המייל המיוחל: <I>"עיר של עצמות, הספר שחיכית אליו כל כך, הגיע" </I>
הייתי מוכנה עוד באותו יום לרוץ ולקחת אותו אבל הבית ספר כבר נסגר וחיכיתי למחר. ושהיום למחרת הגיע, קיבלתי אותו- את הספר המקומט, שהכריכה שלו כבר מתקלפת לאיטה, אבל הוא עדין היה אצלי, ולא הייתי מוכנה לעזוב אותו.
אז כמו שאמרתי, ההתאהבות בספר היתה מהסוג השני, היו הרבה דברים שמנעו לי להתאהב בו בפעם הראשונה, בעיקר מבחינת גיל.
ואני שמחה כל כך שלא קראתי אותו בגיל אחת עשרה.
ולמה? כי בטח הייתי מזדעזעת.
זוכרים שלמעלה סיפרתי איך הספר נשמע?
אז הוא די ככה, כן.
קליירי מגלה בצירוף מקרים יחסית שהיא קשורה לעולם של יצורים שנקראים "שוכני תחתיות" וללוחמים המגנים על בני האדם משדים הנקראים "ציידי צללים". מסתבר שיש לה כוח מיוחד והיא צריכה לעזור לציידי הצללים המסתוריים וגם להציל את אמא שלה, חשוב מכל.
ויש את זה שהיא מאוהבת בו- ג'ייס, ויש את סיימון חברה הטוב, הכל הולך לפי התבנית הידועה שממנה הייתי משתעממת. ולא נשכח את הרמיזות המיניות פה ושם.
אבל מה מנע ממני לשנוא את הספר הזה או להחשיב אותו כספר נוער נורמלי?
אני באמת לא משוכנעת. אולי זו בגלל ההתחכמות המיוחדת של הדמויות והאמינות שלהןוהסיפורים שלהן, אולי הכתיבה המעולה, אולי זה שהגיבורה לא "בלונדינית גבוהה ויפה שכל הבנים רודפים אחריה" אלא פשוט קליירי- עם החוצפה והאומץ שמייחדים אותה בשבילי. ואולי בגלל סיימון, שהזכיר לי אותי לפעמים (אם כי גם קליירי הזכירה לי את עצמי לעיתים). וכנראה שזה גם קשור לאיך שמספרים על העולם, על הסיפור של קליירי עצמה שמתגלה והנבל המעולה ואולי יותר מכל- ציידי הצללים.
כשהייתי קטנה רציתי להיות יצור מסיפורים או להיות בתוכם- כדרקון, סוס מהיר, מכשפה, שדונית, נסיכה (היתה תקופה קצרה כזו), משהו מהמיתולוגיה היוונית, ערפדית לעיתים כי הם היו חיוורים ורציתי להיות חיוורת כמותם (אם כי זה עבר ברגע שהבנתי שהם שותים דם ואחרי דמדומים ויומני הערפד כמובן), אולי גם גריפין היה משמח או לוחמת.
ומהרגע שקראתי את הספר, ציידי צללים נוספו לרשימה. יש להם כלי נשק, מיתולוגיה שלהם ועוד כל כך הרבה פרטים שהייתי שמחה להיות כמותם והם הרכיבו בשבילי את הספר.
ולגבי המיניות, קראתי לרוע מזל ספרים גרועים בהרבה והתבגרתי כנראה אז הסתדרתי.
אבל למרות היתרונות הרבים, לא שכחתי את ההיצמדות הבלתי נפרדת מספרי הנוער ועוד כמה דברים:
קודם כל, נמאס לי שעושים תמיד שידיד של מישהי מתאהב בה. נמאס לי שחושבים שכל חבר שיש למישהו מהמין השני חייבים להיות בסוף ביחד או בקשר רומנטי. זה לא בהכרח ככה.
כשהייתי ביסודי, היו לי רק חברים בנים, לא התחברתי לבנות בכלל. עבר עוד זמן ונשארנו רק אני ועוד חבר שמאז ילדים ירדו עלינו שאנחנו זוג, למרות שבכלל לא היינו ככה, היינו בערך כמו קליירי וסיימון עד שהגיע הרגע הבלתי נמנע שבו הוא סיפר לה שהיה מאוהב בה. כאן נגמר הדמיון ביניהם לביני לבין החבר שלי. הדבר הנורא ביותר הוא שתמיד שקראתי לו חבר כולם שאלו אותי שאלות אם זה במובן רומנטי או לא כך שנאלצתי לומר "ידיד". אבל ידיד זה לא אותו דבר כמו חבר. ידיד זה פחות יותר, והחבר הזה שלי היה בשבילי כמו החבר הכי טוב.
כך שלסיכום, סופרים וסופרות, השתדלו שלא לעשות שכל זוג חברים יהפכו לזוג במובן רומנטי, זה באמת נמאס עלי. ועוד יותר נמאס שהידיד נזכר להגיד לה את זה רק כשהיא מאוהבת במישהו אחר.
הדבר השני הוא ג'ייס.
כן, ג'ייס הסרקסטי לפעמים נראה לי כמו עול מעצבן שלא יכולתי לסבול וגם אלק עיצבן אותי לעיתים. אבל שהמשכתי בסדרה, אלק התחבב עלי יותר וג'ייס...טוב, הוא לא היה חביב עלי אף פעם.
אפשר להבין מכאן, מכל מה שאמרתי, שזו לא התאהבות טהורה. זו באמת לא זו.
אבל בספרים הבאים, זו תהיה ההתאהבות הכי טהורה שאפשר, מכל פרט ופרט. אבל עדין, אני אוהבת את הספר הזה.
בנוסף, הספר הזה מלא בכל כך הרבה ציטוטים, שאני לא יכולה שלא לכתוב אותם על לוח ציטוטים גדול. לא אוכל לכתוב את כולם כי יש הרבה, ציניות ורציניות יותר, שכל ציטוט נראה לי מקסים לא משנה אם הוא ציני או לא:
~
<I>"לאהוב פירושו להרוס. להיות נאהב פירושו להיהרס"
"'החקירה?' צחקה איזבל. אז עכשיו אנחנו בלשים? כדי שנמציא לעצמנו שמות קוד'.
'רעיון מצויין' אמר ג'ייס 'אני אהיה הברון הוטשפיך פון זרגשטיין.'"
"אולי יש אלוהים, קליירי, ואולי לא, אבל לא נראה לי שזה משנה. כך או כך, אנחנו עומדים ברשות עצמנו."
"לראות את האמת שמאחורי התעתועים זה קלי קלות. הרבה יותר מסובך לראות באמת אנשים."
'לא בהכרח. אני דוחה את עצמי מידי פעם, רק כדי לשמור את זה מעניין.'"
"סרקזם הוא מפלטו האחרון של רגל דמיון."
"הצהרות אהבה משעשעות אותי. במיוחד כשהאהבה נכזבת. "
"רק בגלל שאתה קורא לצלופח חשמלי ברווז גומי לא הופך אותו לכזה. ושאלוהים יעזור למסכן הטיפש שהחליט להתרחץ עם הברווזוני הזה."
"'אני לא רוצה תה," אמרה קליירי, עם כוח עמום. 'אני רוצה למצוא את אמא שלי. וקודם אני רוצה לדעת מי לקח אותה ואז להרוג אותו.'
'למרבה הצער', אמר הודג ', 'אין לנו נקמה כרגע, אז זה גם תה או שום דבר.'"
"'אתה אידיוט.'
'לעולם לא טענתי אחרת.'"
"אם היית חצי מצחיק ממה שאתה חושב שאתה, בחורצ'יק, היית מצחיק פי שתיים ממה שאתה באמת."</I>
~
ולא סתם פתחתי את הביקורת בהתאהבות ואהבה, אני חושבת שאהבה היא באמת מה שמרכיב את הספר הזה.
ולא, זו לא בהכרח רק אהבה רומנטית.
זו גם אהבת משפחה- האהבה שקליירי חשה לאמה, האהבה בין איזבל לאלק.
זו אהבה של חברות בין ג'ייס, איזבל, אלק (ולא אפרט יותר כדי להימנע מספוילרים) ובין קליירי לסיימון (שכמו שהבנתם לפני זה גם לא הכי טהור).
אבל למרות זאת, זו אהבה. ולפעמים, אני חושבת שהאהבה הזו, לא רק הרומנטית אלא גם המשפחתית החברית-היא כוח חזק.
כמו כוח של ספרים.
היה לי לעונג לכתוב את הביקורת ה101 לספר הראשון בסדרה המקסימה הזו.
סקירת דמויות קצרה לפני שנמשיך, החלק קצת גורר לא מעט, אפילו הרבה <B>ספויילרים</B>, אז אל תאשימו אותי שלא הזהרתי.
הדמות האשונה לסקור היא קליירי (איזו הפתעה, אה?) דמות נחמדה, הבת שנחשקת במרכז משולש אהבה עם פיתרון מ-א-ו-ד יצירתי ומעורר סלידה וגועל.
קודם כל, תחשבו על זה, למה קליירי? ה-י' פשוט הורס את השם.
אבל התשובה ברורה, קחו את השם משפחה של הסופרת-קלייר, ותוסיפור לו י'= קליירי.
אוי, סופרים כאלו צריכים להפסיק לדחוף את השמות שלהם לכל מקום בספרים.
היא דמות נחמדה והכל, מעניינת, חכמה, משעשעת, חמודה מאוד, וזה כל מה שיש לי לומר עלייה.
הלאה.
סימון, הנער המאוהב והמסכן בחברה הכי טובה שלו שלפעמים אפילו לא שמה עליו, בחור מסכן.
הוא מגלם את החנון הקלאסי הזה שנראה כאילו הוא יצא לפני רגע מחוברת קומיקס.
וזה כל הקסם בדמות המפוזרת שלו, מה שגורם לקוראים לחבב אותו ולאהוב אותו מהרגע הראשון, וברגע שהוא נשבר, להישבר יחד איתו.
דמות אהובה ונחמדה, בעלת חוש המור, מעניינת גם כן, אגו אין לו כמעט בכלל ביחס לכמה דמויות אחרות (אהמאהמאהמ), והוא די דביל לפעמים, אני חייבת להודות, הוא לא חושב פעמיים לפני שהוא פועל.
ועכשיו.
טאם, טאם, טאם.
מר אגו, ג'ייס היקר (או שעלי לומר ג'ונתן?).
מר מאהב שכל הבנות חושקות בו, בטוח בעצמו יותר מידי וכמעט אף פעם בספר לא היה ניכר שהוא חסר ביטחון לרגע.
מעניין לראות כמה אבא שלך יכול לגרום לך להשלות את עצמך.
בנו של ולנטיין, אחיה של קליירי.
יש לי משהו קטן לומר פה עם ספויילרים, אם כבר מדברים על הדמות שלו.
אנחנו בני אדם, ודי ברור שאנחנו לא עומדים בסקרנות שלנו וקוראים ספויילרים מראש.
גם אני כזאת, אני לא אומרת שזה רע, ואם תסתכלו למעלה תראו שגם אני הזהרתי ל ספויילר, אבל הי, זאת לא אשמתי, אז אף אחד לא יכול לתבוע אותי.
אז הבעיה עם הספויילרים היא שהם גרמו לי לנחש מראש מה קורה אחרי שהתברר שאלק הוא הומו - קלייר עומדת להתנשק עם ג'ייס ולגלות אחר כך שהוא אח שלה.
אז בספר תמיד עלתה לי לראש השאלה "מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו?"
ואחרי שזה קרה, אתם בטח יכולים לנחש בעצמכם שהשאלה הבעה שעלתה לי לראש היא "מתי הם יגלו שהם אחים? מתי הם יגלו שהם אחים? מתי הם יגלו שהם אחים?"
זה כמו מפה עם ציוני דרך, ברגע שאין לך מפה, אתה נאבד.
אבל הקטע הוא שבתוך הספר, טוב מאוד ללכת לאיבוד, לשקוע בתוך הדמיון, אז ציוני הדרך הם די באג יותר מאשר כלי עזר.
טוב, בואו נחזור לג'ייס, הוא לא קיבל מספיק צומי שדרוש לו.
הוא יהיר, נפוח, מעצבן, בטוח בעצמו, רודף נשים, מגעיל, חסר כל עדינות, נודניק, ואני יכולה להמשיך ללכלך עליו מהיום עד מחר.
אבל מצד שני, הוא נחמד, משעשע, עדין שבא לו, קצת אוויל, אבל בצורה חיובית.
אבל רואים שיש לו הרבה יותר מינוסים מאשר פלוסים בדמות הזאת, או שפשוט לא הצלחתי לשים לב אל עוד טוב בדמות שלו, ואם כן, אני מצטערת בכל ליבי לטים ג'ייס, שבכלל לא קיים, בכל אופן.
<B>סוף ספויילר.</B>
בספר אהבתי את הכתיבה, שמשעשעת צריך, מצמררת שצריך, ומאוד נחמדה בסך הכל.
העלילה הזורמת, שהיה אפשר להתחבר אלייה בקלות.
והדמויות המשעשעות, לא שטוחות מידי ולא עמוקות מידי, מושלם.
