כמו שכתבתי על המחזה רומיאו ויוליה, גם את המחזה הזה קראתי שלוש פעמים ברצף, והתברר לי שהסיפור שונה ממה שמספרים עליו. שיילוק, הסוחר היהודי, הוא דמות שולית לגמרי. הדמות המרכזית, החשובה, החכמה היא אישה. זהו שיר הלל לאישה בשם פורציה. היא עומדת מעל כולם בכוח שלה, בחוזק שלה. שיילוק היהודי מלווה כסף לאנטוני הסוחר הכושל ושניהם מסכימים ברוב טימטומם לכך שהתמורה להלוואה תהיה ליטרת בשר מגופו של אנטוני. אבל הסיפר לדעתי הוא על יכולתה של אישה שלא הייתה לה זכות בחירה לגבי הגבר שהיא תינשא לו אבל היא מצליחה לבחור אותו בצורה מתוחכמת. ואחר כך היא זו שמוצאת פתרון משפטי לסבך שנכנסה אליו מערכת המשפט הנוקשה של ונציה שבה חוב הוא חוב, מילה היא מילה ואי אפשר להפר אותם.

פוקנר, לדעתי האישית בלבד, הוא סופר הטוב ביותר מאז שהתחיל לכתוב. בכל הספרים והסיפורים שלו יש מוסיקה, יש ריח. פוקנר הוא גם מלחין, יש קצב פנימי בתוך המשפטים שלו, יש רעש רקע מהסביבה, יש חזרות כמו בכל יצירה מוסיקלית. לפעמים צריך לקרוא קטעים שלמים יותר מפעם אחת כדי לחוות אותם טוב יותר. אבל זה שווה. כתיבה וגם קריאה הן גם חוויה אינטלקטואלית. ולכן העיסוק בהן מסובך. החלק הראשון של הספר "הקול והזעם" נכתב מתוך מוחו של בנג'מין, מפגר שכלית (כך קראו לזה פעם). דמיינו לעצמכם שכל מה שאתם רואים זה דרך חלון צר, אתם רואים תמונה קטנה של העולם. אין לו מרחב ראיה והתבוננות, אין לו זיכרון, על כל צעד ושעל נלווה אליו בחור שחור ממשפחת עבדים לשעבר שמשגיח עליו. מתוך מבטו הצר והמוגבח אנחנו שומעים את האנשים בסיבה מדברים, מפנטזים, מרגישים אנשים שעסוקים בעיקר בעצמם. עם כל מוגבלותו של בנג'מין הוא זוכר ומתגעגע אל אחותו שעזב את הבית מסיבות לא ברורות. המעין המונולג מתוך ראשו ונפשו של בנג'מין הוא אחד מפסגות הספרותיות.

ספר על יכול הישרדות שמתגלה באישה שלא נחשבה חזקה.

אישה עשירה וזקנה ששולטת ברודנות בחייהם של הסובבים אותה ובסופו של הולכת לעולמה עלובה וערירית

אישה עשירה וזקנה ששולטת ברודנות בחייהם של הסובבים אותה ובסופו של הולכת לעולמה עלובה וערירית

אישה עשירה וזקנה ששולטת ברודנות בחייהם של הסובבים אותה ובסופו של הולכת לעולמה עלובה וערירית