הספר הטוב ביותר של אורן שקראתי עד כה...סיפור הנקמה קצת נדוש אבל הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת ,עם הרבה השתלשלויות בסיפור.

מסמך אנושי מזעזע על ערכי האסלאם הקיצוני ומעמד האישה הנחות. האמיתות גורמת לעלילה להתעצם ולדבר ישר ללב, ללא אלמנטים מייגעים.סיפורה של אישה פלסטינאית שגדלה למשפחה פנאטית ששרפה אותה רק כי נכנסה להריון,וכנגד כל הסיכויים הצליחה לצמוח מחדש באירופה ולהקים משפחה. אחד הספרייים

לאחר מעין היכרות עם ורדה זיטלבך היתי רוצה לקרוא את הספר.אם מישהו מוכר אותו או יודע על דבר קנייתו שיצור איתי קשר.

ספר חזק,חובה בכל בית ישראלי! אורה,אם לבנה עופר המגוייס למלחמה יוצאת עם אהוב נעוריה לטיול בנופי הירק של הצפון.במסע הזה היא מפזמת את שירת חייו של בנה בתקווה שזו,תציל אותו מן המוות ותמגר את חששותיה. הספר אמנם ארוך (640 עמודים לערך) ויש בו מספר רגעים מיותרים אך החותם שהשאיר בי עמוק.הספר מתובלן ברוחות המציאות הישראלית המסועפת שתופחות על פנינו לבלי משים.הסיפור עובר דרך כמה מלחמות ישראל (ששת הימים,כיפור וכו')ובנסוף מוטל אספקט שמתאר את חייה של אורה בנעוריה וחוויותיה עם שני האהובים שלה. כוחו של ספר זה הוא בחיבוטי הנפש שעוברים הדמויות (בייחוד הדמות הראשית ,אורה) ולא בהתפתחות העלילתית שלו. והאמת היא שתחילה לא הייתי בטוח שאני בשל לספר כזה אך הוא בהחלט סחף אותי למחוזותיו.מדהים! (הערה: אחת המבקרות כתבה מתחתיי שהספר לא אמין כי יש בו גם שפת יום-יום וגם שפה מליצית בעת ובעונה אחת,ואני אומר שזה האלמנט העיקרי שהופך אותו לאמין יותר מכל,כוחו של דוד גרוסמן למזג משלבי לשון כחלק מהשיח המצוי כאן בארץ ישראל,ובאמתלת גיוון הדמויות שחולפות על פניהם של אורה ואברם)

אני ממש לא מבין על מה כל ההתלהמות. למראית עין הספר מצטייר ממש כיצירה ספרותית משובחת אך כשפותחים את דפי הספר ונכנסים לעלילה מגלים כמה הספר משעמם, מלא בדמויות שלא מהוות חלק בציר העלילה המרכזי ורצף קלישאות בספר אחד. בצורה אירונית,נראה כי הסופר באמת חשב לאורך כל כתיבת הספר רק על הסוף וניסה "להזריק" טוויסטים בעלילה על סמך אוויר השיעמום והחוסר התרחשות של לב הספר. כתיבה לא רצופה ומבלבלת,יתר דמויות וחוסר עומק. ואם בכל זאת אמצא משהו טוב בספר זהו הסרקאזם של הסופר והשנינות המשעשעת שמתבקשת מנושא הספר,החיים שלאחר המוות. סתם בזבוז מיותר של זמן.

נדמה כי הספר של דודו בוסי נוגע במגוון נושאים,ולא נוגע בכלום.אני חייב להודות שאוצר המילים המדולל בספר קצת צרם לי ולא הבנתי אם זה נסיון חתרני של הסופר,או שמא מדובר בעצלנותו.נראה כי השני הוא הנכון. הספר מזכיר יותר ספר נוער כמו ''פחונים וחלומות'' או ''אל עצמי''.התיאורים פשטניים מדי,אם כי הסיפור קולח (יתר על המידה אפילו)ואפילו הצלחתי להזדהות עם שמאניה.הספר גם די קצר (סיימתי אותו בכמה שעות).