בספר הקטן הזה שהיה בספריה של אבא, נודעתי לראשונה לפני כמה שנים, לתורתו של מרטין בובר. כנער שבונה את עולמו הרוחני, הייתה התוודעות זו נקודת ציון חשובה. החסידות, שכבר הכרתי אותה ואת אופיה המיסתורי וערכיה החברתיים-דתיים, מסיפורי-מעשיות ומדרשות-רבניות, מוארת בספר באופן חדש; הרוחניות הערטילאית או ה"דתית" במובן המצמצם של המילה, מנוסחת בספר בשפה עכשווית, פונה אל האדם בן זמננו כפי שהוא; מציגה את החסידות כמורת-דרך ממשית לאדם בן זמננו, ולא כעוד זרם-יהודי מהעת החדשה שאפשר לחקור אותו ולהתרפק עליו, אבל לא להוביל שינוי דרכו ובו. כל זה בשילוב לשונו הכובשת של בובר, ידיעותיו הנרחבות ואבחנותיו החריפות, הופכים את הקריאה בספר לחוויה-מכוננת.

בספר הזה, הכרתי לראשונה בתיאור חי את האפליה וההתנשאות שחוו עולי עדות המזרח מצד בני הקיבוצים. את רגשי הנחיתות: כמו בהצגה שניסו החבורה של ילדי עדות המזרח שאומצה על ידי הקיבוץ להעביר וזכו ל'צחקוקים כבושים... עד שהבנו שעלינו הם צוחקים'; או גינויים והשפלות שהוטחו בהם, למשל באחד הערבים שהחבורה עשתה לעצמה מועדון ריקודים, שרה וניגנה – 'רצינו לעשות מהם בני אדם, ותראי מה הם עושים: מיללים', או 'הפסיקו, אסייתים!'; על הקרע הבין-דורי שנוצר, ושהומחש היטב בסוף הספר כשנור הצעיר, שנשלח לקיבוץ, הביא לבית הוריו במעברה תרנגול ל'כפרות' שלא נשחט כדין – 'בקיבוץ שלך אין יהודים' פסקה אמי... 'התקלקלת בקיבוץ' זרקה לי אמא, 'יותר לא אביא לכם שום דבר' נעלבתי, 'לא ביקשנו' ענתה אמא, או 'יותר טוב להם בקיבוץ' אמר אבא, 'ומה יהיה עלינו' שאלה, 'מה לעשות? כך נגזר' אמר אבא, 'יקרעו את המשפחה. אנחנו פה והילדים שם' אמרה אמא, 'זה ישראל' נאנח אבא; אנחה זו של האב: 'זה ישראל' משקפת את האכזבה הכללית מהמדינה: 'בבגדד לא הסתכסכו יהודים עם יהודים כמו המפלגות כאן' ענה אבא. ועוד כהנה וכהנה. גם העלילה, סיפור חייו, תקוותיו, חובותיו, שאיפותיו של נער צעיר שגדל במציאות כזו, מרתקים ומרגשים.

התחושה העולה מהקריאה היא שהסופרת ישבה וכתבה כל מה שעלה בראשה, בזרימה מהירה בלי מעצורים, ושבמהלך הקריאה אתה נשאב לתוך הזרימה הסוחפת של כתיבתה. השילוב של הפסוקים מהתנך ואגדות חז"ל במהלך הסיפור, מעניק לסיפור עומק ומעניק למקורות העתיקים רוח חדשה ועכשווית. נהנתי מהדימויים האסוציטיביים הרבים, שמצטרפים לזרימה הקולחת של הסיפור ומעידים על דמיון עשיר והסתכלות חודרת. הפריע לי היחס הקליל של הסיפור למעשה חמור כל כך: בגידת אשה באישהּ. מה עלולות להיות ההשלכות החברתיות של זה? בכל אופן, מומלץ בחום.

בספר הזה, הכרתי לראשונה בתיאור חי את האפליה וההתנשאות שחוו עולי עדות המזרח מצד בני הקיבוצים. את רגשי הנחיתות: כמו בהצגה שניסו החבורה של ילדי עדות המזרח שאומצה על ידי הקיבוץ להעביר וזכו ל'צחקוקים כבושים... עד שהבנו שעלינו הם צוחקים'; או גינויים והשפלות שהוטחו בהם, למשל באחד הערבים שהחבורה עשתה לעצמה מועדון ריקודים, שרה וניגנה – 'רצינו לעשות מהם בני אדם, ותראי מה הם עושים: מיללים', או 'הפסיקו, אסייתים!'; על הקרע הבין-דורי שנוצר, ושהומחש היטב בסוף הספר כשנור הצעיר, שנשלח לקיבוץ, הביא לבית הוריו במעברה תרנגול ל'כפרות' שלא נשחט כדין – 'בקיבוץ שלך אין יהודים' פסקה אמי... 'התקלקלת בקיבוץ' זרקה לי אמא, 'יותר לא אביא לכם שום דבר' נעלבתי, 'לא ביקשנו' ענתה אמא, או 'יותר טוב להם בקיבוץ' אמר אבא, 'ומה יהיה עלינו' שאלה, 'מה לעשות? כך נגזר' אמר אבא, 'יקרעו את המשפחה. אנחנו פה והילדים שם' אמרה אמא, 'זה ישראל' נאנח אבא; אנחה זו של האב: 'זה ישראל' משקפת את האכזבה הכללית מהמדינה: 'בבגדד לא הסתכסכו יהודים עם יהודים כמו המפלגות כאן' ענה אבא. ועוד כהנה וכהנה. גם העלילה, סיפור חייו, תקוותיו, חובותיו, שאיפותיו של נער צעיר שגדל במציאות כזו, מרתקים ומרגשים.

בספר הזה, הכרתי לראשונה בתיאור חי את האפליה וההתנשאות שחוו עולי עדות המזרח מצד בני הקיבוצים. את רגשי הנחיתות: כמו בהצגה שניסו החבורה של ילדי עדות המזרח שאומצה על ידי הקיבוץ להעביר וזכו ל'צחקוקים כבושים... עד שהבנו שעלינו הם צוחקים'; או גינויים והשפלות שהוטחו בהם, למשל באחד הערבים שהחבורה עשתה לעצמה מועדון ריקודים, שרה וניגנה – 'רצינו לעשות מהם בני אדם, ותראי מה הם עושים: מיללים', או 'הפסיקו, אסייתים!'; על הקרע הבין-דורי שנוצר, ושהומחש היטב בסוף הספר כשנור הצעיר, שנשלח לקיבוץ, הביא לבית הוריו במעברה תרנגול ל'כפרות' שלא נשחט כדין – 'בקיבוץ שלך אין יהודים' פסקה אמי... 'התקלקלת בקיבוץ' זרקה לי אמא, 'יותר לא אביא לכם שום דבר' נעלבתי, 'לא ביקשנו' ענתה אמא, או 'יותר טוב להם בקיבוץ' אמר אבא, 'ומה יהיה עלינו' שאלה, 'מה לעשות? כך נגזר' אמר אבא, 'יקרעו את המשפחה. אנחנו פה והילדים שם' אמרה אמא, 'זה ישראל' נאנח אבא; אנחה זו של האב: 'זה ישראל' משקפת את האכזבה הכללית מהמדינה: 'בבגדד לא הסתכסכו יהודים עם יהודים כמו המפלגות כאן' ענה אבא. ועוד כהנה וכהנה. גם העלילה, סיפור חייו, תקוותיו, חובותיו, שאיפותיו של נער צעיר שגדל במציאות כזו, מרתקים ומרגשים.

בספר הקטן הזה שהיה בספריה של אבא, נודעתי לראשונה לפני כמה שנים, לתורתו של מרטין בובר. כנער שבונה את עולמו הרוחני, הייתה התוודעות זו נקודת ציון חשובה. החסידות, שכבר הכרתי אותה ואת אופיה המיסתורי וערכיה החברתיים-דתיים, מסיפורי-מעשיות ומדרשות-רבניות, מוארת בספר באופן חדש; הרוחניות הערטילאית או ה"דתית" במובן המצמצם של המילה, מנוסחת בספר בשפה עכשווית, פונה אל האדם בן זמננו כפי שהוא; מציגה את החסידות כמורת-דרך ממשית לאדם בן זמננו, ולא כעוד זרם-יהודי מהעת החדשה שאפשר לחקור אותו ולהתרפק עליו, אבל לא להוביל שינוי דרכו ובו. כל זה בשילוב לשונו הכובשת של בובר, ידיעותיו הנרחבות ואבחנותיו החריפות, הופכים את הקריאה בספר לחוויה-מכוננת.