אני רוצה להעלות פה כמה חוויות שיש לי בכתיבה, גם בשביל לשמוע מה אתם חושבים על זה וגם כדי לשמוע עוד נקודות מבט...
א. אתם מכירים את זה שאחרי שאתם קוראים הרבה משורר או סופר כלשהו אתם מתחילים גם לחשוב בסגנון שלו, במקצב שלו, בחריזה שלו? זה מדבק...
ב. יש תמיד את המתח בין השפה ה״מליצית״ שזורמת מאיזה אזור בחלק הימני של המצח למעלה, ובין השפה הטבעית, היום-יומית שעולה מהכבד נראלי... וגם יש את ההתכווננות כלפי ״קהל היעד״, יהא זה אפילו אדם אחד...
ג. לפעמים יש חשק לכתוב ואין על מה, כאילו השירה שכחה שהיא נועדה רק לקשט, לתעד ולהעצים את החיים, ולא נועדה להיות במקומם...
ד. לפעמים במהלך הכתיבה ובסופה יש תחושה שהנושא שעליו השיר נכתב, הוא הדבר הכי חשוב בעולם וככה הוא יישאר לנצח
אשמח להשתתפותכם ולעוד חוויות ונקודות מבט
(אפרופו סעיף ב, אני אשמח אם מישו יוכל למצוא כותרת פחות פלצנית מ׳הרהורים׳...)
א. אתם מכירים את זה שאחרי שאתם קוראים הרבה משורר או סופר כלשהו אתם מתחילים גם לחשוב בסגנון שלו, במקצב שלו, בחריזה שלו? זה מדבק...
ב. יש תמיד את המתח בין השפה ה״מליצית״ שזורמת מאיזה אזור בחלק הימני של המצח למעלה, ובין השפה הטבעית, היום-יומית שעולה מהכבד נראלי... וגם יש את ההתכווננות כלפי ״קהל היעד״, יהא זה אפילו אדם אחד...
ג. לפעמים יש חשק לכתוב ואין על מה, כאילו השירה שכחה שהיא נועדה רק לקשט, לתעד ולהעצים את החיים, ולא נועדה להיות במקומם...
ד. לפעמים במהלך הכתיבה ובסופה יש תחושה שהנושא שעליו השיר נכתב, הוא הדבר הכי חשוב בעולם וככה הוא יישאר לנצח
אשמח להשתתפותכם ולעוד חוויות ונקודות מבט
(אפרופו סעיף ב, אני אשמח אם מישו יוכל למצוא כותרת פחות פלצנית מ׳הרהורים׳...)