ספר פינג פונג כל פרק ופרק החדש עובר מצד לצד.

שתי אחיות, שונות ושונאות זו את זו שנאת מוות. מתחרות זו בזו כל הזמן.
והנה , אביהן נרצח, רצח ברוטלי במיוחד.
שתיהן היו בזירת הרצח, שתיהן הודיעו למשטרה בו זמנית על הרצח והאשימו את האחות השניה.
בזירה נוכח הדי אן איי של שתיהן - בתואנה כי הן אורחות קבועות בבית.

שתיהן נאשמות, במשפט משותף - מי הרוצחת.
כל פרק ופרק זורק את האשמה על האחות האחת ואני משתכנעת ואז מגיע הפרק הבא ושוכנעתי כי השניה אשמה.

שספר נהדר.
קולח והnתח מתפתח.

תהנו עד מאד.

אני נהנתי.

ההיגיון אומר כי הסיפור המשפחתי של מאיר שלו היה צריך להיות פסגת היצירה שלו, אבל באופן אירוני התוצאה היא הפוכה – זהו החלש בספריו.

משונה בעיניי שמי שזכה לתהילה בזכות יכולתו המדהימה לרקום עלילות מורכבות ויפיפיות סביב משפחתולוגיות סבוכות מנפק תוצאה כה סתמית כשזה מגיע למשפחתו. העלילה דלה וחד מימדית, והדמויות שטוחות ומועטות. וזה לא שחסר חומר או דמויות - הם שם, אבל משום מה שלו בוחר שלא לפתח אותם כמו שהוא רגיל לעשות. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן באיזשהו ניסיון של שלו לנסות משהו חדש, ואני כותב את הביקורת הזאת כמו לקוח נרגן שרוצה לקבל את הסחורה הישנה שהוא רגיל אליה. הסגנון הוא אותו סגנון, התוצאה היא פשוט גרועה. כאילו הספר נכתב תוך כדי התקף עצלות.

לדעתי הדבר דומה לתלמיד מחונן שלא מתכונן למבחן ומוציא ציון כמעט נכשל. יכול להיות שתלמיד אחר היה שמח על כך שלפחות הוא לא נכשל, אבל עבור תלמיד מחונן מדובר במבוכה קשה. סביר להניח שאיזה אמא או סבתא חכמה (אולי אפילו אחת מסיפור אחר של שלו) הייתה אומרת לתלמיד שעדיף לא לעשות דברים כלל מאשר לעשות אותם באופן מרושל. שלו הוא כמו אותו תלמיד, והתוצאה של המבחן הזה היא מביכה.

עוד סתם אחד. בתוך רשימת הסתמיים שאני נתקלת בהם לאחרונה.
עוד אחד שאני באה אליו בציפייה, כי הסופר וזה..
ושוב, אכזבת סתם.
סוג של סיפור משפחתי שראוי להסתובב בתוך המשפחה קטעים קטעים בשיתופי וואטאפ או דומה בימי שישי לעת ערב,
את הקורא שמחבב את סיפרי שלו (רובם ככולם סיפורי משפחות אבל כאלו ששפתיים ישקו) בא זה ומייתר עצמו.
נו, מצחיק ומעציב? לא ממש. סיפורי סבתא משפחתיים פנימיים - כן, נחמד למכיריה.