ב"תנו לשד לישון", בשלב די מוקדם התברר שהרוצח אינו רוצח סדרתי פסיכופת למרות הראיות המצביעות לכיוון הזה, ולכן הוא אחד מהדמויות הסובבות את הנרצחים ומכאן המתח.
מצד שני, כאן טמון הכשל הראשון של הספר.
לא יודעת מי היה הראשון שחשב על הרעיון (הגאוני, אין מה לומר) של רוצח המסווה את עצמו כרוצח סדרתי ובכך מסיר את החשד מעל מקורביו של הקורבן היחיד שבאמת היה מניע לרציחתו.
הראשונה שאני יודעת שעשתה את זה היא אגטה כריסטי ב"תעלומת האלפא-ביתא". שם זה היה מפתיע מעצם הרעיון וגם בגלל ההסוואה שהרוצח יצר לעצמו ע"י דמות של רוצח-פסיכופת אפשרי אותו הוא תמרן להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון.
גם ליו נסבו יש ספר המבוסס על אותו הרעיון וגם ללי צ'יילד.
שניהם כבר לא מקוריים, אחרי אגטה כריסטי, אבל מצליחים להפתיע, כל אחד בדרכו.
אז רעיון מקורי - אין כאן.
אבל ורדון מתעקש להתנהג כאילו זה כן רעיון מקורי שטרם נשמע כמוהו!
מהרגע שעולה במוחו של גרני הרעיון שלא מדובר ברוצח פסיכופת ושיש רק רצח אחד משמעותי, ועד הרגע שבו הוא מבין עד הסוף עובר כל כך הרבה זמן, זמן אותו הוא מקדיש לתהיות מה בדיוק גרם לרוצח לרצוח את האחרים ואיך יכול להיות רצח אחד מרכזי ואחרים משניים, ולהציג את התאוריה הלא אפויה עד הסוף שלו לאחרים שגם הם, כמה מפתיע, לא קראו אגטה כריסטי, יו נסבו או לי צ'יילד, ולכן הם מגיבים בבוז ובזלזול ולא מצליחים לקחת את התאוריה שלו צעד אחד קדימה ולהגיד "אה, כן, יש מצב שהרוצח רצה לרצוח רק את אחד הקורבנות וכל השאר הם מסך עשן! וואלה, איך לא חשבנו על זה!" באמת איך.
כשל נוסף של הספר מגיע ברגע בו מתגלה סוף סוף הרוצח.
כמו שאמרתי - זה הספר הראשון של ורדון שבו לא ניחשתי את זהות הרוצח מראש ולכן הייתי במתח.
מצד שני, כשהתגלה הרוצח התברר שהיתה סיבה טובה לא לנחש את זהותו: אין כמעט שום רמז שמצביע עליו, למעשה - הוא בקושי מופיע בספר...
אבל יש לספר יתרונות נוספים חוץ מהמתח שהוא יתרון למחצה, בהתחשב בסיום המאכזב.
גרני החופר מהספרים הקודמים אמנם עדיין חופר, אבל יש לו סיבות טובות, הוא סובל מפוסט-טראומה, הוא מעורער, הוא לא מלא בטחון ושלווה כפי שהיה בספרים הקודמים אלא נוטה להתרגז ולכעוס ולתהות על יכולותיו וזה שינוי מרענן.
קל יותר לקבל חפירות של בן אדם שתוהה האם הוא באמת שומע את מה שהוא שומע והאם הוא פועל מהמניעים הנכונים מאשר של בן אדם שליו ורגוע הסובל מ... אמ, עודף שלווה?
מדלן מתחילה סוף סוף להפנים שהדרך היחידה בה בעלה יהיה מרוצה בחיים היא מעורבות במקרי רצח פה ושם ונראה שהיא מתחילה להשלים עם זה ומראה לו פחות פרצופים חמוצים מאשר בספרים הקודמים.
גם יחסיו של גרני עם הבן שלו עוברים סוף סוף הילוך, אחרי שני ספרים בניוטרל.
התפתחות של הגיבורים היא דבר חיובי ובעיקר - פחות תחושה של עוד מאותו הדבר.
בסך הכל, ספר סביר.
טוב אז אזהרה קטנה: הספר מכיל מעט קטעים מיניים. אם כי הם לא מתוארים רבות כמו בספרים אחרים, אך עדיין יש.
אז אנשים שזה מפריע להם, ראו הוזהרתם.
- רק אני חשבתי בפעם הראשונה שראיתי את הספר, "אה מגנוס! (מעיר של עצמות)" זה היה נורא משעשע לחשוב שהוא כתב ספר על מאגיה שחורה.
אבל כמובן שזה לא העסק.
- אחד הדברים הנוראיים בספר היו שיש להם הרבה טעיות הקלדה והדפסה וזה מחרפן.
לדוגמא: שכחו הרבה פעמים מרכאות, ולעיתים היו מקומות בהם הייתה נקודה ואחריה פסיק (.,).
אה וגם לפעמים טעו בשמות של הדמויות המדברות.
נגיד, הייתה שיחה בין מיילס לשרה (דמויות) ובמהלכה דיברו על מקס (עוד דמות), אז פתאום היה כתוב "בלה בלה בלה בלה" מקס אמר. שזה בכלל אמור להיות מיילס אמר.
היו עוד טעויות כאלה וזה היה נורא מעצבן.
- היו דמויות שפשוט לא הבנתי מה עובר עליהן חלק מהזמן.
אני לא יודעת איך עוד לפתח את זה. אבל זה העיקרון: היו דמויות שהיה קשה להבין.
כמובן גם היו דמויות סתומות.
היו הרבה סיבוכים לעיתים עם השמות של הדמויות, דבר שלפעמים בלבל אותי.
- רק אני חושבת שהכריכה יפה #הערת.שוליים.לא.קשורה
- היו שדברים ממש מגניבים.
אבל גם היו דברים שאפילו לא טרחו להסביר והם פשוט פרחו ממוחם של הדמויות.
- מוות יש בספר הזה. אז, בעלי לב חלש, ראו הוזהרתם.
- מה שכן, הופתעתי שאין אף לא פרט אחד על הסופר, כפי שיש בספרים אחרים.
כמו כן, גם אין תודות, או דברים דומים בסיימו של הספר. הכל זה נטו הספר.
(אלוהים מה יש לי מהשפה הגבוהה הזו?!)
- יש רגעי שוק ומתח, שלא יצא מצב שתחשבו שאין. יש.
יש עוד משהו?
לא זוכרת.
אההה, מקסימום. לא נורא.
טוב, אני מניחה שזהו זה לביקורת הזו.
אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
