מדע בדיוני,
אני לא איש של מדע בדיוני, אמנם קראתי את חולית (אך לא המשכתי לספרי ההמשך) קראתי כל מה שדגלאס אדמס כתב (כי זה מאוד הצחיק אותי בזמנו) וקראתי קצת רוג'ר זילאזני אל לא הייתי מגדיר את עצמי כחסיד של הז'אנר. זה קצת מוזר כי אני עוסק במדע למחייתי, וקראתי פעם שאחוז שוחרי מדע בדיוני בקרב מדענים הוא גדול לאין שיעור מהשכיחות של התופעה באוכלוסיה. מצד שני אני כן קורא כמעט הכול, אז למה לא מדע בדיוני בעצם...? אל הספר הגעתי בעקבות המלצות של חברים כאן, וכמו תמיד לא התאכזבתי, להיפך.
מאוד אהבתי את הספר, ובביקורת הזו אני מנסה לפצח את המנגנון, להבין את סוד הקסם שהסופר חולל.
קהל היעד של הספר לדעתי הוא נוער (אני המלצתי לתולעת הספרים שאני מגדל בבית כשבקרוב ימלאו לו 10, איך שהם גדלים מהר....). יתכן שבקריאת ספר המיועד לקהל צעיר (בהנחה שהסופר אינו מזלזל באינטליגנציית קהל היעד שלו), הקורא חוזר בעצמו להיות ילד, וקורא דרך העניים של הילד שמסתתרות מתחת לשכבות הציניות והביקורתיות, באותו מקום בה מסתתרת התמימות שאנו חושבים שכבר מזמן איבדנו. בעצם לקרוא ספר נוער שכתוב היטב זה מעין שכשוך במעיין נעורים נפשי ואינטלקטואלי כך לפחות בשבילי.
ספר מדע בדיוני, כשמו כן הוא יש בו מדע אבל הוא בדיוני, ולדעתי לקרוא ספרים של מדע בדיוני שנכתבו מזמן יכולה להיות חוויה מדהימה. מיד אנו משווים את המציאות ה"עתידית" שמתוארת בספר למה שבעצם אנו חווים היום, ימים שהם אותו עתיד. אם הסופר עשה עבודה טובה, אפשר שדברים שהיו בגדר מדע בדיוני יהיו המציאות אותה אנו חיים. לדוגמא 20 מיל מתחת למיים. מי מאתנו לא חכה שכבר שיצא הסקייטבורד המרחף של מקייל ג'יי פוקס מ"בחזרה לעתיד"? במקום זה קיבלנו את הסאגווי. בספר הזה יש תאור של מערכת שבימנו עונה לשם אינטרנט. לקח לי כמה רגעים עד שנעתקה נשימתי ודפדפתי מיד לדפים הראשונים. הספר יצא לאור ב 1985 מבוסס על סיפור קצר שנכתב ב 1977... בירור ויקפדי גילה לי שהרשת נהגתה על ידי Sir Tim Beners Lee בהצעה משנת 1989, דפדפן היה רק בשנת 1993. בספר חלק מהגיבורים משתמשים ברשתות חברתיות כדי להפיץ את משנתם... הרשת החברתית הראשונה נולדה בשנת 1994 (Geocities), רק בנשת 2004 נולד Facebook .... אז כל הכבוד לאורסון סקוט קארד שחזה את העתיד הטכנולוגי בצורה כה מדויקת ויפה ...לדעתי זה אחד הדברים שמבדילים בין מדע בדיוני טוב לכזה שהוא קצת פחות...
בספר יש גיבור, שמגיל מאוד צעיר מגלה שהוא ניבחר למשימה קטנה אבל די מוגדרת.... נו איך נגדיר את זה...? להציל את העולם מפלישת הבאגים הבאה... תמיד טוב, שהגיבור הוא גיבור, והמשימה ברורה.
מאוד אהבתי שהספר למרות שלא מדובר באפוס רחב יריעה מצליח ליצור עולם משכנע, עם חוקים משלו, פוליטיקה מובנת והגיונית, גיבורים וגיבורי מישנה מספיק מורכבים. ולמרות שהספר כתוב באופן טיפה ילדותי, מתחת לפני השטח ישנה אפלה מערערת... אפלה בנפש הגיבור, בעולם, בתקווה לעולם ובטבע האדם (רע מנעוריו?), בעצם אולי לא אמליץ על הספר לבני בן העשר....נשאיר אותו עם ריק ריירדן לעוד שנה שנתיים...
אה, וגם יש סוף מפתיע... מה רע?
הספר מומלץ לאוהבי מדע בדיוני וגם לכאלה שלא ממש.

אני אוהבת מאד סיפורים קצרים. הם כמו בונבוניירות - שגם אותן אני אוהבת מאד - מהווים טעימה תמציתית של סיפור, מתפתחים במהירות, הפואנטה מפתיעה - או שלא - ויאללה, לבונבון הבא... קארבר, שחי חיים קצרים ותמציתיים, נפטר בגיל חמישים מסרטן. בין לבין הוא הספיק להתחתן בגיל 19, לחיות חיי נישואין סוערים (שזה פועל יוצא מהאמור במשפט הקודם), לחיות חיי דלפונות - למצב ההפוך הוא לא הספיק להגיע... לחיות במספר מקומות - אפילו מספר חודשים ברמת אביב. לכתוב שירה וסיפורים קצרים ולהפוך בעשור האחרון לחייו לסופר מוערך וגם - בעקבות גירושים ממוזלים - לחיות זמן קצר בזוגיות טובה ובנוחות יחסית. כלומר - מה שלאחרים לוקח 80 - 90 שנה, הוא עשה ב50. יכול להיות שזו הסיבה שבחר בז'אנר הזה, שאינו אהוד במיוחד על חלק מהקוראים, אבל הוא מהיר ומתפצח בפה בשלל טעמים.

יש סיפור מעניין מאחורי הספר הזה. הוא יצא לאור לראשונה ב 1981 כ"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". מתברר לפי עדויות אלה שקראו את שתי הגירסאות - שלמרות שאלה אותם סיפורים, באותו סדר בדיוק - הן שונות לחלוטין זו מזו. התברר שגורדון ליש - שהיה העורך של קארבר וידידו הדומיננטי - ערך וקיצץ את ספריו באכזריות רבה, והיה אחראי גם לדימויו של קארבר כסופר. אני משערת שביחסים בין סופר לעורכו צריכה להיות איזו סימביוזה, איזה קשר אינטימי ומיוחד, המאפשר לאחד לקרוא, ולשנות (שזו משמעות העריכה) את עבודתו של זולתו. ושזולתו יאפשר לו לעשות זאת. בכל מקרה דימויו של קארבר אחרי עריכתו של ליש הוא הדימוי איתו הוא "מסתובב" עד היום: מינימליסטי, אפלולי, עוסק בכל מה שקארבר עסק במציאות - אלכוהוליזם, גברים אובדי דרך, זוגיות מתפוררת, הוכחה ל"היות האדם לבדו" גם כשהוא בזוג.

קארבר מקפיא תמונות בסיפוריו. הוא מצייר מציאות מסויימת וחוזר על הציור בסיפור הבא, מזווית שונה. הוא מזכיר מאד את המינגוויי, אם כי לפחות לפי הקובץ הזה הוא חומל יותר מהמינגוויי, ובין שניהם הייתי בוחרת בקארבר ללא היסוס. הוא אמריקאי מאד - בבחירת הנושאים, בצורת הראייה. רק אחד מהסיפורים הזכיר לי משהו שלי, וזה היה זיכרון מאד אישי. רוב הסיפורים היו רחוקים מאד מעולמי. חלקם אהבתי יותר, חלקם פחות אבל אהבתי את הכתיבה והתשתית לסיפור שהוא הניח, אהבתי את היכולת שלו לבטא כאב, אהבתי את הכנות. ותמהתי עד כמה חייב סופר לצנוח למעמקי הייאוש והעליבות, כדי לבטא את אלה בצורה כה מזוככת בסיפוריו.