אדוארד הרי הוא ערפד, אני לא חושבת שזה ספוילר משמעותי למרות שהוא אמור להיות כזה. ידעתי על דמדומים ועל כל מה שהולך לקרות בסדרה שנים לפני שקראתי אותה.
בכל מקרה, אדוארד הוא ערפד- וכשהוא צמא לדם עיניו בצבע שחור.
כשהוא 'שבע' או משהו כזה, עיניו בצבע טופז- ויש עוד כמה מצבים כאלה אם אני לא טועה.
ואז אדוארד שאל פעם את בלה -
''מה אבן החן האהובה עלייך?''
היא ענתה ''טופז''.
אז הוא שאל אותה למה.
והיא ענתה לו ''כי זה צבע העיינים שלך היום.''
ואז היא חשבה בלב שלה 'אם הוא היה שואל אותי את השאלה הזו בעוד כמה ימים כשצבע עיניו יהיה שחור - סביר להניח שהייתי אומרת פנינה שחורה'.
כמובן שזה לא הסוף.
בלה ממשיכה להפתיע אותי במליון תגובות פתטיות נוספות.
היא ממשיכה להמרח על אדוארד, ואז מגיעה העלילה ה 'מרגשת' !
אחריי שבלה מצליחה לצאת חיה מתקרית עם ערפד אחר שניסה לצוד אותה בעוד שהוא שיקר ותמרן אותה לעשות כרצונו היא מחליטה שהיא, כן כן הנה זה מגיע- רוצה לסבול ימים שלמים מכאבי תופת [שכפי שהוסבר במהלך הימים הללו היא תייחל למות], לנטוש את חבריה, את משפחתה - את ההורים שלה ואת כל החיים שלה כדי להפוך לערפדית ולחיות עם אדוארד לנצח.
אדוארד- עם קצת שכל בראש מסביר לה שהיא לא רוצה לסבול מכאבי תופת, והיא בטח שלא צריכה לרצות לעזוב את ההורים שלה והחברים שלה. אבל היא לא מקשיבה לו ובכל זאת מבקשת ממנו שיהפוך אותה לערפדית.
אני יודעת שספטני כנראה ניסתה להבהיר את ה'אהבה הטהורה', את אהבת האמת בינהם ושבלה מוכנה לעשות הכל רק כדי להיות איתו.
אבל היא כנראה כתבה את זה לא נכון, כי זה לא יצא ככה בכלל.
אהה כן, ועוד דבר אחרון.
הדרך הטובה ביותר לגרום לקוראים לרוץ לסטימצקי/ספרייה ולקנות את הספר הבא בסדרה היא להשאיר מתח בסוף נכון?
טוב, אז הספר נגמר בכך שאדוארד מקרב את שפתיו הקרות אל גרונה של בלה כדי להפוך אותה לערפדית.
זה היה אמור להיות שיא המתח, פשוט ראיתי שהיה ניסיון מטורף לעשות אווירה מסתורית כזו.
אבל פשוט לא היה איכפת לי, זה לא עניין אותי ולא עשה לי חשק לקרוא את הספר הבא- אני חושבת שגם אם הסוף היה יותר מותח לא הייתי קוראת את הספר הבא, הספר עצמו פשוט הוציא לי את זה.
הכתיבה של הספר לא רעה, אבל העלילה והדמויות פשוט הגיעו לרמה אחרת.
אסור לכם לקרוא את הספר, אלה אם כן אתם מעוניינים לחזות בספר קומדיה פתטי למדיי.
[כתבתי יותר מדיי 'פתטי' בביקורת הזאת, אבל אני מניחה שהספר פשוט דורש את זה, כי אי אפשר לתאר אותו בצורה אחרת].
ועכשיו אני אגמור את הביקורת, כי יש לי עוד המון דוגמאות והמון דברים לומר לסטפני , לסידרת הספרים שלה ולדמויות שם- אבל אם אני אתחיל זה לא ייגמר.
אז זהו, אני חושבת.
לתערובת הוסיפו את 1 איש הזאב השרירי, ולאחר שנוצרה תערובת ידועה לשמצה שנקראת "משולש אהבה", הוסיפו את הערפד בשנית. (הוא ערפד. תמצאו דרך כלשהי להוסיף אותו עוד פעם)
המתינו במשך כמה דקות ותנו לתערובות להיסמך ולהסתבך.
הוסיפו אמרה אחת של "לא אכפת לי מה אתה"
1 נשיקה
1 אמירה של הערפד "אני מסוכן"
אמירה נוספת של "לא אכפת לי מה אתה" , ותנו לתערובת המתקבלת לגעוש.
לאחר המתנה, הוסיפו 1 סכנה, זבה הנערה מחכה בפחד לערפד ונתלית מאחוריו. הוסיפו אחד סוף טוב והכניסו למקרר.
*
(סטפני מאייר- בניית שלבי ההכנה)
"הממ..."
"אמרת משהו, סטפני?"
"לא, לא. אני חושבת מה לעשות עם הערפדים."
"אה. אנשי זאב יש?"
"לא, אין! איך לא חשבתי על זה. אתה צודק, כמובן, כי אתה גבר ואני סתם אישה חלשה."
"בחייך, סטפני. זה לא טוב לאגו שלי."
"כן, אני מיד מוסיפה אנשי זאב. למה שלא... הידיד שלה! הוא יהי איש זאב. זה יספק מספיק מתח, אני חושבת."
"אני מניח שאת צודקת."
"למען האמת- זה אתה שצודק."
"בגלל זה בדיוק את צודקת." מתי תכיני ארוחת ערב, סטפני? אני רעב. כמו זאב. הא-הא."
"מיד, אני רק אחשוב מה לעשות עם הזאבים האלה..."
"סטפני, אני רעב!"
"טוב, אני רק מסיימת פה משהו."
"עכשיו, סטפני."
"סיימתי. רק שרבטתי איזה משהו גרוע, אתה יודע."
"עכשיו אני יודע רק שאני רעב."
*
זו הדעה שלי על הספר. גיבוב של שטויות שוביניסטיות של אישה חלשה.
