ושוב אני חוזר לביקורת אחרי ספר קשה ומתיש מאד מבחינת קריאה. ספר זה הגיע אליי לאחר דרך לא דרך , לא כהמלצה של חברים , ולא מידיעה של הסופר שהוא אגב כמעט בן גילי. מודה בריש גלי , אני חושב שזה הספר הכי קשה לקריאה שנתקלתי בו מאז ומעולם. איך ניתן להסביר ספר שהוא קשה לקריאה?? פשוט מאד , זהו ספר עב קרס , האותיות בו מאוייתות במעיין צפיפות בלי רגילה ממש. הדרך הברורה ביותר שניתן להסביר זאת זה בליל בלתי נתפס של אותיות קטנות וצפופות מאד בדפים. אין מרווחים כמעט בין שורה לשורה וגם לא בין השורות. אני אישית לא נתקלתי בספר שהדפים אותם אני מתאר מלאים לעייפה בשרבוט של מלל שנראה כבלתי נגמר בכל דף ודף. סלח לי דורון בראונשטיין אבל הסגנון שלך גם בכתיבה הוא שטפון מחשבתי שלי היה מאד קשה להבין אותו לכל אורכו של הספר. העלילה היא בליל מטורף של יחסים של 3 חברות שהקשר בינהן הוא קשר בלתי רגיל. יפית גיבורת הסיפור נפגעה מינית על ידי אביה , שנים לאחר מכן נפגעה בפיגוע בדולפינריום בתל אביב. הספר הנו קשה לקריאה , הייתי חייב לנשום הפסקות תכופות בספר הזה , מצד אחד הוא משך אותי כמגנט , ובו בזמן הסגנון הטירופי של הכתיבה בצורתו( צורת כתיבה שאיני רגיל בה ומעייפת נורא) , גרמה לי כעס ועייפות עד כדי חשק לזרוק את הספר מידיי. מין הרגשה ניגודית כזו של לחבק ולהפליק במקביל. התחושה הנה שיפית כל כך כעוסה ופגועה בחייה מהכל שבעצם כל מוצא פיה הוא כשלשול אחד ארוך ומתמשך בו יש הכל. סבל ושמחה מדון ועונג ומה לא.... לא אכנס ממש לפרטי התוכן , צריך לקרוא ולראות אותו בכדי להבין במה מדובר אבל באמת מדובר בספר מעיק ומתיש ובסופר שכותב תוכן שונה מכל מה שקראתיו עד כה. יותר מכך חשוב שוב לציין כמה פגיעה מינית מצד הורה , או כל אחד אחר יכול לשנות חיי ילד או ילדה באופן אדיר בחייו העתידיים. בהחלט ספר בוטה וחזק נורא.

וואו וואו וואוו זה היה המשפט הראשון אחרי שסיימתי את הפיסקה האחרונה בספר הזה. אני בן 40 , נשוי+2 , רשמתי בעבר שאני אח שעובד בפנימית א בבית חולים העמק. אני עובד במחלקה הנחשבת כאחת הקשות ביותר הנמצאות בענף הרפואי -סיעודי. אני נחשף שם לדברים שהביא השטן בכבודו ובעצמו , בהרבה מקרים אני נוהג לומר שהשטן גם בא ואוסף נשמות אומללות ששוכבות אצלינו במחלקה. ראיתי , ואני רואה על בסיס יומי , טרגדיות נוראות , כאב וסבל אנושי בל יתואר , בכל טווח הגילאים. כשאני מגיע למחלקה בין אם משמרת בוקר , צהריים , לילה קיימים אצלינו 3 חדרים שבעגה המקצועית אנו קוראים להם חדרים נמרצים/או בשפה אחרת חדרי מוות. הרושם שלי היה שהשטן נמצא מעל החדר ורק מחכה לקצור עם המגל. ביום שישי האחרון עבדתי משמרת לילה. בכניסתי ראיתי דמויות חדשות( מטופלת חדשה הגיעה). מייד אני מזהה את הפרצופים הנפוחים ,את העייניים הדומעות והאדומות ואת החרדה שלצערי אני כל כך מכיר בעבודתי , קיבלנו משמרת , אני מזהה את המטופלת (אונקולוגית סופנית). בעלה לצידה כל העת והבת ישובה בחוץ בצערה העמוק. לאחר זמן מה כשראיתי שהיא אינה נכנסת לשבת לצד אימה ניגשתי אליה , התכופפתי עד לגובה פניה , לקחתי את ידה אליי וזאת למרות שלא הכרתיה מעולם לפני זה ושאלתי לפשר הישיבה בחוץ. הבת סיפרה שאינה יכולה להכנס מכיוון שהיא מפחדת להכנס להיסטריה , ומפחדת לראות את אימא שנושמת נשימות אגונליות. הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי לה שאמא עומדת בשעות הקרובות להפרד מהעולם , ואם היא לא תשב לידה , תחבק אץ ידה , תנשק למצחה , היא תצטער על כך בהמשך , הסברתי בכל העדינות שזו אמא שלה היקרה לה מכל שקורסת כעת והיא צריכה ללוות אותה כרגע במסע הכל כך קשה הזה .לקחתי את ידה היא קמה עימי ושנינו נכנסנו לחדר. היא התיישבה לצד אימה , החלה ללטף אותה כשדמעות חדשות נקוות על העיניים ונופלות ונספגות על הסדין המכסה את אימה. יצאתי משם כשבתוכי אבן שהתיישבה על בית החזה שלי , מטופלת בת 66 בשנה צעירה מאימי. לאחר כשעה הבת יצאה ניגשה אליי נוטלת את ידי ואמורת לי בשקט בשקט תודה. העיינים אמרו הכל. התחלתי לבכות יחד עימה. הספר הנוכחי הוא ספר מטלטל נפש , חותך בסכין את הלב , פותח לך תובנות על אובדן הורים. ברוך השם שאלוהים יתן להוריי החיים עוד שנים מרובות של חיות , ובריאות , לא אוכל להבין לעולם אובדן של אב/אם , לעיתים אני חושב על כך ומייד שערותיי נעמדות ואני מצטמרר רק מעצם המחשבה על כך. אבל בהחלט הספר נתן לי תובנה אדירה להעריך את ההורים , לא לקבל אותם כמובן מאליהם , אני שגר כקילומטר מהוריי ורואה אותם רק פעם בשבוע ומתקשר בקושי פעמיים בשבוע , אתחיל לשנות את הגישה ולהגיע אליהם הרבה יותר , להרים יותר שיחות ולא להזניח זאת בהמשך. החיים קצרים מידי , אנו חייבים אבל חייבים לחבק אותם למרות שלכולנו יש מחוייבויות בעבודה ומחוייבויות משפחתיות לילדינו. אנו צריכים להוקיר אותם בכל דרך במייוחד בחייהם ולתת אהבה ונתינה אינסופית. בי הספר שינה המון אני מקווה שהוא יעשה כך גם לאחרים. לקרוא ובהקדם האפשרי!!

לאחר העדרות קלה בביקורות אני חוזר לביקורת נוספת. אני מודה ומתוודה , אני לרוב המוחלט כלל לא קורא סיפורת. רוב ספריי הם בנושא מתח ובילוש , המון מדע בידיוני ואפוקליפסות , לאחרונה גם רומנים שהחלו להתחבב עליי. אם מישהו היה אומר לי שאני עומד לקנות ספר מהסגנון הנוכחי היה בטח אומר שחטפתי איזו דלקת שהטיסה את ראשי מהקצה לקצה. כשלקחתי את הספר לידיי וקראתי את התקציר היה משהו בו שמצד אחד נורא רצה אך בה במידה גם לא. אז כן קניתי , וכן כן קראתי. ולא חטפתי שום דלקת לפני הקריאה ששיבשה את מחשבתי או שכלי. יש משהו נורא זדוני בנו כשאנו ילדים. לא משנה מי יגיד מה אנחנו כילדים יכולים להיות נורא פוגעניים בזולת. אני זוכר את עצמי כילד וזוכר תקופות שהיינו מתאספים בקבוצות של בנים , שנים יותר מאוחר כבר עם בנות גם כן ומשחקים לנו המון משחקי ילדות. שיחקנו גולות , וגוגואים , מחניים , ותופסת , 5 אבנים , 7 אבנים , לעיתים משחקי גומי עם הבנות , קלאס ומה לא. ותמיד זכורות לי התקופות בו היו ילדים שלא רצינו שיהיו עימנו , כל אותם ילדים דחויים ( חנונים שהיו מושא לצחוק). וגם אני שאומנם לא היה מעליב באופן אישי , הייתי שותף בזה שלא מנעתי מהמקובלים את הלעג כלפי החנונים. הלכתי לי אחרי העדר והיה לי טוב שהייתי חלק מאותה קבוצה מלוכדת. אותה חוסר אכפתיות שלי לא הייתה בעצם שונה מהמקובלים המציקים , וגם לא שונה מההתייחסות של אמיר בזדוניות שלו כלפיי חסן. על האנוכיות שלי כילד אז אני רק יכול באמת להצטער כיום , כי אז באמת ובתמים לא הבנתי שהייתי רע בעצמי באי הרצון שלי לנסות לשנות תהליכים. וכמו חסן ואמיר זו הייתה התקופה הכי טובה והכי חופשית הקיימת כילדים בה היינו מעיין מלכי העולם , שלא צריכים לחשוב על דבר מעבר למשחקים והנאה צרופה , להבדיל כמובן את חסן שלא היה בדיוק שווה ערך מול אמיר. רודף העפיפונים הוא סיפור כואב , דריכה על פצעי עבר מדממים , על חוסר התחשבות בחברות. חסן ואמיר לא נולדו שווים וככאלה ההתייחסות של אמיר כלפי חסן הייתה במצבים רבים זדונית עד כאב. שוני שנקבע מלידתו ונגזר על חסן עוד בהיותו בבטן אמו. תהליך זה חרץ את דינו של חסן בכל. ולמרות כל זאת חסן ראה באמיר דמות מעוררת הערצה , וחברותו שנמדדה לא פעם בילדותו עברה פעם אחר פעם את מבחן הנאמנות , בו אמיר כשל לעומתו פעם אחר פעם. והגלגל בחיים אוי כמה שהוא מכה !!! את מה שזרע אמיר בילדותו , זרע הפורענות מכה בו עד בלי דיי בבגרות. מודה אני שכשנודע לאמיר על ....... של חסן שטפו דמעותיי את לחיי כברז איתן. ספר דרמתי , עוצמתי עד כאב , ולמי שלא קרא הוא מומלץ עד בלי די.

אוי כמה שהספר הזה מחזיר אותי בשורשי הזמן. את הספר הזה קראתי כשהייתי בשירותי הסדיר. אני חייב לכתוב שזהו ספר מרתק מהרגע הראשון. מצאתי את עצמי קורא אל תוך הלילה. סיפור אפוקליפטי אמיתי , שאם לחשוב על כך ברצינות. עם מעט חסר מזל יכול לקרות בכל רגע נתון עם כל הנגיפים והווירוסים שנמצאים באי אלו מקומות בכל זמן נתון בעולמינו. אכן לא אכנס לפרטי הספר. אך זהו ספר מטלטל שהעמיד אותי לא פעם בתחושה קשה של מה אני הייתי עושה לו הייתי באותו מקום ובאותו זמן כניצול. כל מי שלא קרא אותו כמובן מומלץ בחום. ההתמכרות מיידית!!!

ושוב אני חוזר לביקורת אחרי ספר קשה ומתיש מאד מבחינת קריאה. ספר זה הגיע אליי לאחר דרך לא דרך , לא כהמלצה של חברים , ולא מידיעה של הסופר שהוא אגב כמעט בן גילי. מודה בריש גלי , אני חושב שזה הספר הכי קשה לקריאה שנתקלתי בו מאז ומעולם. איך ניתן להסביר ספר שהוא קשה לקריאה?? פשוט מאד , זהו ספר עב קרס , האותיות בו מאוייתות במעיין צפיפות בלי רגילה ממש. הדרך הברורה ביותר שניתן להסביר זאת זה בליל בלתי נתפס של אותיות קטנות וצפופות מאד בדפים. אין מרווחים כמעט בין שורה לשורה וגם לא בין השורות. אני אישית לא נתקלתי בספר שהדפים אותם אני מתאר מלאים לעייפה בשרבוט של מלל שנראה כבלתי נגמר בכל דף ודף. סלח לי דורון בראונשטיין אבל הסגנון שלך גם בכתיבה הוא שטפון מחשבתי שלי היה מאד קשה להבין אותו לכל אורכו של הספר. העלילה היא בליל מטורף של יחסים של 3 חברות שהקשר בינהן הוא קשר בלתי רגיל. יפית גיבורת הסיפור נפגעה מינית על ידי אביה , שנים לאחר מכן נפגעה בפיגוע בדולפינריום בתל אביב. הספר הנו קשה לקריאה , הייתי חייב לנשום הפסקות תכופות בספר הזה , מצד אחד הוא משך אותי כמגנט , ובו בזמן הסגנון הטירופי של הכתיבה בצורתו( צורת כתיבה שאיני רגיל בה ומעייפת נורא) , גרמה לי כעס ועייפות עד כדי חשק לזרוק את הספר מידיי. מין הרגשה ניגודית כזו של לחבק ולהפליק במקביל. התחושה הנה שיפית כל כך כעוסה ופגועה בחייה מהכל שבעצם כל מוצא פיה הוא כשלשול אחד ארוך ומתמשך בו יש הכל. סבל ושמחה מדון ועונג ומה לא.... לא אכנס ממש לפרטי התוכן , צריך לקרוא ולראות אותו בכדי להבין במה מדובר אבל באמת מדובר בספר מעיק ומתיש ובסופר שכותב תוכן שונה מכל מה שקראתיו עד כה. יותר מכך חשוב שוב לציין כמה פגיעה מינית מצד הורה , או כל אחד אחר יכול לשנות חיי ילד או ילדה באופן אדיר בחייו העתידיים. בהחלט ספר בוטה וחזק נורא.

וואו וואו וואוו זה היה המשפט הראשון אחרי שסיימתי את הפיסקה האחרונה בספר הזה. אני בן 40 , נשוי+2 , רשמתי בעבר שאני אח שעובד בפנימית א בבית חולים העמק. אני עובד במחלקה הנחשבת כאחת הקשות ביותר הנמצאות בענף הרפואי -סיעודי. אני נחשף שם לדברים שהביא השטן בכבודו ובעצמו , בהרבה מקרים אני נוהג לומר שהשטן גם בא ואוסף נשמות אומללות ששוכבות אצלינו במחלקה. ראיתי , ואני רואה על בסיס יומי , טרגדיות נוראות , כאב וסבל אנושי בל יתואר , בכל טווח הגילאים. כשאני מגיע למחלקה בין אם משמרת בוקר , צהריים , לילה קיימים אצלינו 3 חדרים שבעגה המקצועית אנו קוראים להם חדרים נמרצים/או בשפה אחרת חדרי מוות. הרושם שלי היה שהשטן נמצא מעל החדר ורק מחכה לקצור עם המגל. ביום שישי האחרון עבדתי משמרת לילה. בכניסתי ראיתי דמויות חדשות( מטופלת חדשה הגיעה). מייד אני מזהה את הפרצופים הנפוחים ,את העייניים הדומעות והאדומות ואת החרדה שלצערי אני כל כך מכיר בעבודתי , קיבלנו משמרת , אני מזהה את המטופלת (אונקולוגית סופנית). בעלה לצידה כל העת והבת ישובה בחוץ בצערה העמוק. לאחר זמן מה כשראיתי שהיא אינה נכנסת לשבת לצד אימה ניגשתי אליה , התכופפתי עד לגובה פניה , לקחתי את ידה אליי וזאת למרות שלא הכרתיה מעולם לפני זה ושאלתי לפשר הישיבה בחוץ. הבת סיפרה שאינה יכולה להכנס מכיוון שהיא מפחדת להכנס להיסטריה , ומפחדת לראות את אימא שנושמת נשימות אגונליות. הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי לה שאמא עומדת בשעות הקרובות להפרד מהעולם , ואם היא לא תשב לידה , תחבק אץ ידה , תנשק למצחה , היא תצטער על כך בהמשך , הסברתי בכל העדינות שזו אמא שלה היקרה לה מכל שקורסת כעת והיא צריכה ללוות אותה כרגע במסע הכל כך קשה הזה .לקחתי את ידה היא קמה עימי ושנינו נכנסנו לחדר. היא התיישבה לצד אימה , החלה ללטף אותה כשדמעות חדשות נקוות על העיניים ונופלות ונספגות על הסדין המכסה את אימה. יצאתי משם כשבתוכי אבן שהתיישבה על בית החזה שלי , מטופלת בת 66 בשנה צעירה מאימי. לאחר כשעה הבת יצאה ניגשה אליי נוטלת את ידי ואמורת לי בשקט בשקט תודה. העיינים אמרו הכל. התחלתי לבכות יחד עימה. הספר הנוכחי הוא ספר מטלטל נפש , חותך בסכין את הלב , פותח לך תובנות על אובדן הורים. ברוך השם שאלוהים יתן להוריי החיים עוד שנים מרובות של חיות , ובריאות , לא אוכל להבין לעולם אובדן של אב/אם , לעיתים אני חושב על כך ומייד שערותיי נעמדות ואני מצטמרר רק מעצם המחשבה על כך. אבל בהחלט הספר נתן לי תובנה אדירה להעריך את ההורים , לא לקבל אותם כמובן מאליהם , אני שגר כקילומטר מהוריי ורואה אותם רק פעם בשבוע ומתקשר בקושי פעמיים בשבוע , אתחיל לשנות את הגישה ולהגיע אליהם הרבה יותר , להרים יותר שיחות ולא להזניח זאת בהמשך. החיים קצרים מידי , אנו חייבים אבל חייבים לחבק אותם למרות שלכולנו יש מחוייבויות בעבודה ומחוייבויות משפחתיות לילדינו. אנו צריכים להוקיר אותם בכל דרך במייוחד בחייהם ולתת אהבה ונתינה אינסופית. בי הספר שינה המון אני מקווה שהוא יעשה כך גם לאחרים. לקרוא ובהקדם האפשרי!!