#
גיבור הספר הוא קשיש יהודי, החי ב"דיור מוגן" מפואר יחסית ליהודים, בניו יורק ויש לו מה לומר על (כמעט) כל דבר. הסיפור כתוב בגוף ראשון ועוסק בחיי היומיום של הקשישים, יחד עם זיכרונות עבר. הדיירים מנהלים תיאטרון קהילתי קטן ומנסים להעלות את "האמלט" תוך משברים בלתי פוסקים: הבמאי והשחקן הראשי רותק למיטה, וקמפיין לבחירת המחליף מתנהל במלוא העוצמה וכולל אינטריגות, הפרחת שמועות (בעיקר פייק ניוז...) וניהול לובי רעשני, שלא היו מביישים את הליכוד בועידתו. דיירים מתאהבים אלה באלה בעוצמה שמזכירה תלמידי יא', ואוטו, הגיבור, מספר את סיפורי חייו מנערותו בברלין של תחילת המאה, עלומיו בשווייץ , אהבותיו, התבגרותו במלחמת העולם הראשונה, שואה, וחייו השניים בניו יורק.
לפני זמן מה התעצבנתי בביקורת שכתבתי על האופנה המציגה זקנים כנערים מלאי עזוז והורמונים, ובהפוך על הפוך מציגה את הזיקנה בדרך מלאכותית ומקוממת, במטרה להפתיע ולהצחיק. בתגובה המליצו לי דוידי ואפרתי על הספר הזה (תודה רבה) והם אכן צדקו. הזיקנה מוצגת פה כמו שהיא: אנשים שהזדקנו אינם הופכים לאחרים. הם שומרים על האישיות הבסיסית שלהם - כולל קטנוניות, רישעות רכלנות, מניפולציות, אינטריגות וגם חברות, התלהבות, אמונה – ואליהם נוספים כאבי פרקים וקשיים בהליכה. זה חוזקו של הספר הזה: הוא אינו מסתיר את הזיקנה, ומתייחס לזקנים כמו לאנשים – לא טובים יותר, לא גרועים מכולנו.
אוטו, הגיבור, הוא בעל השכלה רחבה, היה עיתונאי בעברו, מתמצא בספרות ובאמנות. התנשאותו על ה"עמך" המקיפים אותו בולטת מאד, וכך גם אכזריותו. (יש קטע בו הוא מתאר בפירוט את מראה של אשתו השנייה, האמריקאית, השמנה, בעירומה. התאור מפורט ביותר, לעגני ומרושע.) הוא גם בעל חוש הומור ניכר, ויש שם תאור על אותה אישה שהשביעה אותו, בעלה השני, שאפרה ייטמן אחרי מותה בקברו של בעלה הראשון... מצחיק במקבריותו. איסלר משתמש בסיפור בהרבה name dropping, טכניקה שאינה חביבה עלי בדרך כלל, אבל מתאימה היטב לסיפור.
