מרתק. אני לא רואה במחזה משהו מיושן, אך גם לא פמיניסטי. הרבה נוטים להסתכל על איבסן כעל פמניסט, ואני ממש מתנגד לדעה הזאת. איבסן אמנם נתן לאישה את הכוח לעזוב את הגבר שלה, להתאבד, לחזור אל אהוב קודם ועוד, אך הוא מעולם לא מציג מעשה זה בצורה חיובית. לאן נורה הולכת לאחר שהיא עוזבת את בעלה? לעתיד טוב יתר? ואלידה? לה יהיה טוב? קשה לי להאמין. בכל מקרה, איבסן כותב בעדנה ובאיפוק מרהיבים. לעתים הסיטואציות או הדמויות מצטיירות כמופרכות, אני חושב שזה נובע משוני התרבויות.

בניגוד לבקט, וכאן יסלחו לי כל חסידי "מחכים לגודו" ו"סוף משחק", אצל סארטר אכן קיים סיפור מעניין. כוחה של יצירה, לעניות דעתי, אינו במסר שהיא מעבירה אלא בדרך בה היא מעבירה את המסר. מחזה נהדר.

עבורי צ'כוב הוא המחזאי הטוב מכולם. אין גבולות לעומק הדמויות ולפרשנויות השונות שכל שחקן מסוגל להעניק לכל דמות ודמות. צ'כוב הוא המחזאי היחיד שאני מכיר שאצלו א-י-ן דמות מיותרת או משעממת (מלבד הולך הרגל ב"גן הדובדבנים"), בכל דמות אצל צ'כוב ניתן למצוא עניין, בניגוד לחלק מן הדמויות של שקספיר או סופוקלס (רץ, סרן, שומר וכו'..). האהוב עלי מאוסף המחזות הנפלא הזה הוא "שלש אחיות".

עבורי צ'כוב הוא המחזאי הטוב מכולם. אין גבולות לעומק הדמויות ולפרשנויות השונות שכל שחקן מסוגל להעניק לכל דמות ודמות. צ'כוב הוא המחזאי היחיד שאני מכיר שאצלו א-י-ן דמות מיותרת או משעממת (מלבד הולך הרגל ב"גן הדובדבנים"), בכל דמות אצל צ'כוב ניתן למצוא עניין, בניגוד לחלק מן הדמויות של שקספיר או סופוקלס (רץ, סרן, שומר וכו'..). האהוב עלי מאוסף המחזות הנפלא הזה הוא "שלש אחיות".

מחזה מדהים! שקספיר מציג אירועים היסטורים בדרך דרמטית מופלאה. מכל הטרגדיות של שקספיר - רות נבו אמנם לא תגדיר את ריצ'ארד השלישי כטרגדיה, אבל אני גן - אני חושב שזוהי האהובה עלי.